דמיינו לעצמכם אישה בת 28. רזה ומחוטבת (אחרי דיאטה מוצלחת), עם שמלת מיני פרחונית. לידה צועד ילד בן שבע שמחזיק מתחת לבית השחי שלו בוגי קטן וצבעוני, ובכף ידו השנייה אוחז את ידו של אחיו בן הארבע. הילד בן הארבע מחזיק את ידית העגלה שבתוכה תינוקת בת שנה, ואת העגלה דוחפת האישה הזו.
על הגב של האישה יש תיק גדול מאוד (אז עוד לא קראו לזה תיק החתלה) שבתוכו חיתולים להחלפה, שתי צנצנות גרבר (שהיו פעם שיא האופנה), שתי מגבות, קרם הגנה לילדים וקרם שיזוף עבורה, עשרה כריכים מגוונים (עם שוקולד; קוטג' וזיתים; גבינה צהובה ועגבניה; חומוס ומלפפון חמוץ), קופסה מלאה פירות חתוכים, ספרי ילדים וארנק.
בתחתית העגלה, על הרשת, מונחים שני דליים קטנים וכפות ענקיות מהמטבח, דגמים של דגים שאפשר למלאם בחול ושמיכת קיץ (פיקה, בדרך כלל) מקופלת. ביד אחת האישה דוחפת את העגלה, וביד השנייה מחזיקה כיסא ים מתקפל. האישה הזו הולכת עם שלושת ילדיה לתחנת האוטובוס. מחכה רבע שעה, עולה עם כולם לאוטובוס (בדרך כלל היה שם איש או שהייתה אשה שנחלצו לעזרתה) ואחרי נסיעה של רבע שעה נוספת הגיעו לחוף הים. שם הייתה האשה יורדת, מורידה את העגלה ואת הילדים, בודקת שלא שכחו שום דבר באוטובוס וצועדת עם כולם לכיוון המים.
האשה הזו היא אני. זה היה עיקר הבילוי שלי עם הילדים בחופשת הקיץ הארוכה. כשנולדה בתי הרביעית, צירפתי גם אותה לבילוי, וכשהייתה בת שלוש רכשנו מכונית ישנה, ומאז כבר לא נסעתי לים באוטובוס.
"העסקתי את הילדים בהתאם ליכולת הכלכלית שלי"
החופש הגדול לא הפחיד אותי. תמיד אהבתי לשבת עם הילדים על הרצפה ולשחק איתם במשחקי קופסה: לוטו, דמקה, משחקי זכרון, טאקי, דומינו, מונופול, קלפי רביעיות. הינו משחקים בלגו, בסיימון אמר, בפאזלים וב"ארץ עיר". גם לא נבהלתי ממשחקים פיזיים כמו מחבואים, מלחמת כריות, ריצות מטורפות בפרוזדור של הבית וטיפוס על המפתנים של הדלתות.
ידעתי שלוקח לי בערך עשר דקות, מקסימום רבע שעה, לסדר את הבלגן הכי גדול, ולכן אף פעם לא נבהלתי מכריות על הרצפה או מקוביות על השטיח.
כמעט כמו בכל משפחה, החופש הגדול התחיל אצל הילדים בקייטנות. אני לא בטוחה אם הם נהנו מהן, אבל מסכנים שלי, מי שאל אותם? זה היה הכרח המציאות. אני זוכרת את הפעם הראשונה ששלחתי את בני הבכור לקייטנה שהייתה בחורשה שליד סמינר הקיבוצים. הוא היה הכי צעיר והכי נמוך וחבש כובע קש של בוקרים (כי זה מה שהוא רצה ואהב באותם חודשים) ואני זוכרת איך חששתי להשאיר אותו שם בידיהם של נערים ונערות בני 16. ובכל זאת, גם בעלי וגם אני היינו צריכים לרוץ לעבודה (באוטובוס, באוטובוס) והוא נשאר שם.
אני לא זוכרת סבל נוראי אבל גם לא שמחה מתפרצת. וכך עם השני ואז השלישית וגם הרביעית. הם היו בקייטנה של האוניברסיטה, בקייטנה של נוער שוחר מדע, בקייטנה בקיבוץ ובגילים מאוחרים יותר – בקייטנות של הצופים.
ידעתי שאני מחויבת להעסיק את ילדיי בחופש הגדול וגם ידעתי שאני אמורה לעשות זאת על פי היכולת הכלכלית שלנו, על פי העדפות הילדים ועל פי ההחלטות והערכים שלי.
היינו הולכים לשתי הצגות ילדים, ולמוזיאונים שנערכו בהם פעילויות של ילדים. היינו משחקים המון, יוצאים לחברים וגם מארחים חברים, ובעיקר היינו בים; מהבוקר עד אחר הצהריים, מאחר הצהריים עד הערב, וגם ימים שלמים. אני אוהבת את הים אהבה עצומה והקניתי את האהבה הזו גם להם. עשינו בים ארמונות מופלאים ובורות עמוקים. "קברנו" אחד את השני בחול והשפרצנו מים אחד על השני. חפרנו תעלות ואספנו צדפים ובסך הכל נהננו.
לא חייבים ללכת לקניון
היום אני שומעת מנגינות אחרות. אני שומעת הורים שממש מתלוננים על החופש הגדול, כאילו זה עונש לבלות עם הילדים ימים ואפילו שבועות שלמים. נדמה כאילו הילדים הם פושעים שמכבידים על ההורים ומקשים עליהם. "אוף, עוד פעם ללכת איתם להצגה" ו"נמאס לי כבר להסתובב איתם" - הם משפטים שאני שומעת הרבה. מי קבע שצריך להסתובב איתם? ועוד בקניון? שום דבר טוב לא יכול לצאת מסיבובים בקניון, חוץ מהוצאות כספיות גבוהות ומיותרות. יש לנו ארץ עם הרים וגאיות, עם ים ועם ימה, עם מדבר ועם יערות. הכל בקטן, נכון, אבל הכל קיים.
אני חושבת שאפשר לעבור את החופש הגדול בשמירה יחסית על השפיות וזאת בעקבות שינוי הגישה. אני, לשמחתי, אף פעם לא ראיתי בזה עונש. ידעתי שזו תקופה שמצריכה קצת מאמץ מצדי, ואם כבר אני מתאמצת, אז לפחות ליהנות מזה. לא האשמתי אותם בזה שיש להם חודשיים חופש (תגידו, מתי למישהו מאיתנו היו חודשיים חופש? לקנא, לא?) ועשיתי כל שביכולתי שהזמן הזה יעבור להם בנעימים.
בעיניי, יש משוואה ברורה: אם לילדים טוב, להורים יותר קל. אז הייתי מתאמצת קצת יותר כדי לייצר מצב שלילדיי יהיה טוב. הם נהנו משלל פעילויות, וכשהיה להם טוב - אני יכולתי להשען לאחור על כיסא הים הקטן שלי ולתת למים המלוחים ללחך את כפות רגליי, כשהשמש משאירה עלי סימני שיזוף במקומות בהם לא ישבו עלי ילדים.
>> בטור הקודם: בעלי היה יכול להיות אבא נהדר
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד