השבועות האחרונים מלאים סיבות לחרדה. הפטפטת המיותרת על תקיפה שתהיה או לא תהיה באיראן, הניתוחים הצבאיים, הדיבורים על גרעין - כל אלה מעלים בי זיכרונות ופחדים.
כשהייתי בת 17 כבר ידעתי פחד של מלחמה. הייתה כאן מלחמת ששת הימים, וכמו הרבה נערות בכתה י"ב היה לי חבר חייל. שני האחים הבוגרים שלי היו בצבא, ואבא שלי עדיין שירת במילואים כקצין. אני זוכרת את העיר שהתרוקנה מאנשים, זוכרת איך אני ואחי הצעיר עזרנו לאמא שלי להדביק ניירות כהים על החלונות, ואיך מילאנו שקים בחול ושמנו בכניסה לבניין, בחדר המדרגות, כי לבניין שלנו, כמו לעוד בניינים רבים - לא היה מקלט.
גברים לא נראו ברחובות ואנחנו חילקנו דואר וציפינו לגלויות מהמערכה. טלפונים סלולאריים לא היו עדיין, ואת המתח והפחד אפשר היה לחתוך בסכין. ועוד אני זוכרת את החברים שלי שלא חזרו, את ההורים שלהם, ואת חוסר ההבנה שלי על מהות ועומק האובדן.
אני יודעת שפה מקומנו, אבל
כעבור שש שנים פרצה מלחמת יום כיפור. הפעם היו שלושת אחיי במלחמה, אבא שלי נשאר בבית, מסתובב כמו אריה בסוגר וכועס שלא גייסו אותו. אני כבר הייתי נשואה ואם לילד בן שנתיים, ובעלי במילואים. מהמלחמה הזו אני זוכרת את תחושות הגוף: כשהיו אזעקות ולא היה מקלט להיכנס אליו, ירדתי לדירה של משפחת לוין שגרה בקומת הקרקע. אני זוכרת שהפה שלי היה יבש, הידיים שלי רעדו, הלב דפק בטירוף ואני מחבקת פעוט בן שנתיים ואומרת לו שאמא פה והכל בסדר ואני שומרת עליו. כבר אז חשבתי שאני משקרת לו.
עברו שני עשורים, ואותו פעוט היה לחייל במלחמת המפרץ, שהזריק לעצמו אטרופין כמו כל הגדוד שלו בגולן. כעבור כמה שנים, היו שני בניי בלבנון. פעמיים.
אז דיבורים על מלחמה עושים לי משהו. דיבורים על מלחמה מפחידים אותי. ברגעים כאלה, כשיש לי כמה דקות של שקט והמוח שט לכל מיני מחוזות (בדרך כלל לא רצויים!), אני חושבת על בניי, על בנותיי, על כלותיי ועל חתניי. אני חושבת על החיים פה. אבא שלי עשה עבודה טובה מאוד בחינוך ילדיו לאהבת המולדת. דרך טיולים, מערות, יערות, נחלים, מפל קטן פה ושם, החברה להגנת הטבע, פיקניקים, אתרים, קיבוצים, מדבריות - דרך כל אלה הוא הקנה לי ולאחיי את האהבה לארץ ישראל ואת הידיעה - לא רק מחשבה אלא ידיעה - שפה ארצי. והנה אני מוצאת עצמי מתנחמת בכך ששלושה מילדיי נמצאים כרגע בחו"ל.
זה נורא בעיניי, שאני עצמי חושבת כך. אני, שיודעת שפה מקומנו, שיודעת שאם חס וחלילה יקרה פה משהו הם יעלו על מטוס ויבואו למלא את חובתם כי כך גידלתי אותם - אני מתנחמת, למשך רגעים קצרים, על היעדרותם, כי אני דואגת.
אני פוחדת אפילו לדמיין את נכדיי בידי הוריהם רצים למקלט, חווים הפגזות על ביתם, נראים כמו אותם אנשים אומללים בהאיטי או ביפן: אבודים, נעים בין הריסות של בתים, פצועים, חרדים ושפויים רק למחצה. לעיתים אני מוצאת עצמי חושבת באיזה עולם אנחנו מגדלים את ילדינו. אני, שהשם האמצעי שלי זה אופטימיות, מהרהרת בכך.
אני מחויבת למדינה שלי או לילדיי?
אולי זה בא עם הגיל. אולי בגיל 20 או 30 אנחנו לא אמורים לחשוב על זה, כדי שנוכל להמשיך לברוא תינוקות, לשרת את האבולוציה. כי בגילים ההם, רציתי ילדים. חשתי צורך עז בילד שאוכל לטפל בו ומילאתי את הצורך הזה בלי לחשוב הרבה, בלי להבין את המשמעות של הורות עשרים, שלושים, וארבעים שנה קדימה. בלי להבין מה צופן בחובו העולם הזה, לעתיד הקרוב והרחוק שלי ושל ילדיי.
האם גם לי, פטריוטית שכמוני, מותר לנשום לרווחה כי ילדיי רחוקים? האם מחשבות כפירה כאלה הינן חטא ואבא שלי מתהפך על משכבו, או שזה טבעי ונורמלי?
בי, בכל אופן, זה מטיל ספקות: ספקות על הדיעות שלי, על המחויבות שלי (למי היא קודמת: לילדים, למדינה?), על היכולת שלי לשלוט בחיי ובחיי היקרים לי.
כי הנה היום, שנים רבות אחרי שסיימתי את עבודת החינוך של ארבעת היהלומים שלי, כשהם כבר אנשים ונשים עצמאיים ואחראיים ועם ילדים משלהם – אני פתאום חרדה שוב.
>> בטור הקודם: "כך הצלתי את בני הקטן"
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד