יום אחד, קצת אחרי אמצע החיים, הפכתי למפורסמת. הייתי בטוחה שזה ימצא חן בעיניי, והאמת היא שלא טעיתי. ובכל זאת השינוי עצום ויש לו מחיר.
יום אחד הייתי בעיתון
עבדתי במהלך כל ארבעת העשורים הראשונים לחיי. הייתי מורה לילדים בכיתות א' ו-ב' ואהבתי את זה מאוד. ראיתי שזה מתנגש עם גידול ילדיי ולכן עזבתי את המערכת המוסדית ועברתי לגננות; שנים רבות הייתי גננת ואהבתי את זה אפילו יותר. לראות את הגוזלים האלה גדלים מול עיניי - היה אחד הדברים המספקים ביותר שחוויתי בעבודתי.
ואז חשבתי שאני כבר ילדה גדולה שצריכה לעבוד "בעבודה של גדולים" - ואת זה פחות אהבתי. כשעסקתי בשיווק (שהיה מעניין) וכשעסקתי בניהול (שהיה מאוד מעניין) - הייתי פחות מסופקת ופחות מאושרת. כשהבנתי זאת חזרתי ללימודים ומאז, מזה כמעט שני עשורים, אני עושה את מה שאני חושבת שהכי נכון לי: מייעצת לכם, כותבת לכם, אוהבת אתכם, כועסת עליכם, שומרת עליכם ועל ילדיכם ומלמדת אתכם את הדרך שאני חושבת שהיא הכי נכונה ובוודאי הכי יעילה - ליחסים טובים ולאושר אישי.
התפרסמתי לפני ארבע שנים, כשהגעתי למסך בסלון שלכם ונסעתי ברחבי הארץ לטפל במשפחות ולהרצות בפני קהלים רבים ומגוונים. בדרך איבדתי את האנונימיות.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שאני מפורסמת: יום אחד ניגשה אליי שכנה עם עיתון פתוח והראתה לי תמונה שלי בים, עם נכדתי, פרוסה על כל הדף כולל הקעקוע שלי על הכתף. אני זוכרת שעבר לי בראש: "מה מעניין את הקוראים לראות סבתא עם נכדה בים?"
אבל זהו, שבבת אחת כבר לא הייתי סבתא פרטית, ולכן זה כנראה היה מעניין. אני גם זוכרת את הפעם הראשונה שניגשה אליי אישה, בשנות השלושים אני חושבת, ובידה דף תלוש מהפנקס שלה, וביקשה ממני לחתום . "עבור בתך?" שאלתי בחיוך, והיא ענתה: "עבורי, עבורי". זה גרם לי להבין מה אני בשביל אנשים – מבוגרים וצעירים כאחד.
אתמול קפצתי לסרט, ומכיוון שהחופש הגדול לחבר'ה של החטיבות כבר החל, היו בקניון הרבה בני נוער. לא הספקתי לסובב את הראש והם קלטו אותי: "סופרנני, סופרנני, מיכל, מיכל". הם קוראים לי, ואני עוצרת, מסתובבת, מחייכת ומקבלת אותם כאילו היו ילדיי.
"אמא שלי משוגעת עלייך, היא לא מאמינה לי שאת כאן, דברי איתה, דברי איתה שתאמין לי"; ואני אומרת "ערב טוב" ועוד כמה מילים, ומתברר לי שלא רק המראה שלי מוכר, אלא גם הקול. במשך תקופה מסוימת חשבתי שאם אתחבא מאחורי כובע גדול או משקפיים ענקיים אולי אוכל להסתתר, אבל הבנתי שאני גם לא יכולה לדבר כי מזהים את קולי תוך שנייה. אז אני לא מסתתרת ולא מתחבאת; אני כאן, וכבר לא אנונימית.
אנא תנו לי סלט במקום קינוח
כבר התרגלתי לכך שהליכה ברחוב אינה הליכה סתם כך; דרך של רבע שעה לוקחת לי לעיתים 25 דקות משום שעוצרים אותי ברחוב, ועליי לקחת זאת בחשבון כשאני קובעת פגישות עם אנשים. ישיבה במסעדה אינה נינוחה כמו קודם, ולפעמים פונים אליי כשהפה שלי מלא סלט ירוק או ביס של דג. גם בחירת נעליים אינה פשוטה, כי כשרואים אותי מבחוץ נכנסים לחנות. גם לפני ההליכה הכי סתמית לים עם הנכד או הנכדה – אני צריכה להתארגן כי אבוי אם מישהו יתפוס אותי עם בטן בחוץ או צלוליטיס בולט.
לשמחתי אתם אוהבים אותי ולכן כל פנייה שלכם אליי היא פנייה של אהבה, של פירגון ושל מילים חמות ולכן אני גם מחזירה אהבה; כל מי שמבקש ממני להצטלם – נענה בשמחה; אני תמיד מחייכת (אתם הרי האנשים החשובים בחיי) ותמיד "עומדת בפוזה" כדי שהתמונה תצא יפה, כי הרי חמש דקות אחרי אני כבר אהיה על קיר הפייסבוק של מישהו.
אל תטעו; אני לא רואה בזה שום דבר רע, אני אוהבת את זה. אבל זה מצריך ממני התנהלות שונה. למשל: אין מצב שאני מגרדת את האף בפרהסיה; אין מצב שאני יוצאת מהבית לא מאופרת או ללא בגד ייצוגי; שהלק באצבעות הרגליים לא יהיה תקין; שהטבעת לא תתאים לעגילים.
במסעדה אני אוכלת לאט ומקפידה לסגור את הפה ולנסות לא לשהק ולגהק; כשאני מרימה רגל על רגל אני מצמידה את החצאית; כשאני רוצה לשרוק רגע לבעלי שמתעכב ליד חלון ראווה של מערכות סטריאו אני מתאפקת (כשהפה שלי כבר בצורה שריקה וכבר לקחתי אוויר); כשהנכדים שלי רצים קדימה אני עוצרת את עצמי בשנייה האחרונה לא לתת צעקה: "עצרו", ומוצאת עצמי כמעט רצה (כמעט, כי לרוץ לגמרי זה גם פדיחה); ובמסעדות אני מתחננת על נפשי שלא יתנו לי קינוח על חשבון הבית כי קשה לי לסרב לאנשים שמעניקים לי אהבה, אבל הקינוחים האלה משמינים אותי בטירוף.
זה מזכיר לי שיש לי כמה בקשות בעניין האהבה: אנא, תנו לי מתנה סלט ולא קינוח. חכו בסבלנות כשאני מצטלמת כי תיכף אני מתפנה להצטלם גם אתכם. אל תכעסו עליי כשאני משמינה והחמיאו לי כשאני מצליחה לרזות. המשיכו להקשיב לי ונסו לעשות שינוי. המשיכו לחפש אותי ולכתוב לי ואני אענה ככל שאוכל. אל תפחדו להפריע לי ועשו זאת בשמחה ועם כבוד. אל תשלחו תמונות לא מחמיאות שלי ונסו להוציא אותי יפה ומכובדת. דעו שלא אסרב לכם לחתימה או לתמונה באמצע הרחוב, הקניון, החנות, התור ואפילו קופת חולים.
לעולם לא אתפרץ על תחקירנית
מובן שהפרסום לא נחת עליי בניגוד לרצוני; רציתי להיות מפורסמת, אני מודה. רציתי להשפיע על חיי האנשים, רציתי להעביר את המסר שלי לקהל רחב ככל האפשר, והדרך לעשות זאת היא באמצעות הטלוויזיה והרדיו. אני רוצה להיות חלק מחייכם ולא מצטערת לרגע על אף רגע, ומקבלת בהכנעה ובאהבה רבה את אובדן האנונימיות.
אני גם שמחה שהפרסום הגיע דווקא בגיל בוגר, כשאני כבר בשלה וחובת ההוכחה כבר לא חלה עליי (זה משפט מהמם שבעלי אמר לי יום אחד) כי עשיתי רבות בחיי והצלחתי יפה.
אני מקבלת בהכנעה טעויות ולא בושה להגיד אותן ואז לתקן אותן. אני כבר מסודרת מבפנים ומבחוץ ולכן, תודה לאל, הפרסום לא מקלקל אותי. אני לא חושבת שאני שווה יותר מאחרים בגלל שאני מפורסמת – כי אני לא. אני לא חושבת שמותר לי להתפרץ על תחקירנית שעשתה טעות – כי גם אני טועה לפעמים. אני יודעת שעליי לשמור על כבודי וגם על כבוד האנשים שסביבי, כי היותי מפורסמת לא מקנה לי את הזכות להעליב אנשים.
ובכל זאת, למרות שאני מפורסמת, אני יכולה להתרגש כשאני פוגשת מפורסמים אחרים. אם מדובר בכאלה שהתפרסמו בזכות עשייה טובה או חשובה, לעיתים קרובות אני מתקרבת ומבקשת ללחוץ את ידם. לא ליד כולם אני מרגישה טבעית; רובם צעירים מאוד, חלקם היו יכולים להיות ילדיי. ויש ביניהם כאלה – וזה לא קשור לגיל אלא דווקא לאופי – שהם פשוט בני אדם נחמדים. והאמת? אני מקווה שאני אחת מהם.
>> בטור הקודם: מה הופך אותי לאמא טובה?
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד