לא מזמן, באחת ההרצאות שלי, סיפרתי לקהל שאצלי בבית, כשהייתי אמא צעירה, הילדים היו הולכים לחדרים שלהם בשעה שמונה וחצי בערב ולי היה שקט. כלומר, יכולתי לראות משהו בטלוויזיה, או לרחוץ כלים בשקט, לדבר בטלפון או ללמוד. היו רבים שהסתכלו עליי בפליאה ואולי אפילו בחוסר אמון. "סליחה?", הם שאלו אותי, "איך עושים את זה?".
אני בטוחה שרובכם יודעים עד כמה חשוב ליצור שגרה סביב שעת השכבת הילדים. יחד עם זאת, בבתים רבים ההשכבה הופכת להיות שעה קשה ומתסכלת עבורכם, ההורים, וגם עבור הילדים. כולם כבר עייפים, לכם נגמרה הסבלנות והילדים מתקשים לעשות את המעבר הדרוש בין היום ללילה.
אני יכולה לדמיין לעצמי שיחה, שוודאי נשמעת לכם מוכרת: "אלמוג, הגיע הזמן ללכת לאמבטיה ולישון".
"לא!", עונה אלמוג בן השנתיים/ארבע/עשר, בעודו רץ לכיוון הסלון, ואז את אמא או את אבא הולכים אחריו ומתחננים: "צריך ללכת לאמבטיה עכשיו מותק שלי ואחר כך לישון, בוא נלך ביחד".
"לא אמא, לא רוצה אמבטיה. לא רוצה לישון!", צווח אלמוג בזמן שאתם מתכופפים ומרימים אותו על הידיים, או מאיימים עליו שתכבו את המחשב.
הגוף של אלמוג מתקשח, גבו מתקמר לאחור ורגליו מתחילות לבעוט על מנת להשתחרר מלפיתתכם. אם הוא מתבגר הוא פשוט ממשיך לא לענות (הילד פיתח חרשות הורית סלקטיבית) ולעשות מה שבא לו.
"מספיק אלמוג!", אתם כבר אומרים בתקיפות ובתסכול. אלמוג, אם הוא צעיר, מתחיל לבכות וליילל, ואם הוא בוגר יותר הוא מתחצף, בעוד אתם מפשיטים/ דוחפים/ מפצירים/ מאיימים/ חסרי אונים.
המאבק הרגשי והפיזי הזה ממשיך בצורה כזו אחרת, לעתים במשך שעות ארוכות, עד שהילד נרדם סוף סוף, ואתם, מותשים, מתפנים לעצמכם, לבן או בת הזוג ולסידורי הבית, מלווים בתחושה של תסכול ורגשות אשם.
תקשיבו, זה לא חייב להיות כך. אני זוכרת שכשהייתי אמא צעירה, היה לי מאוד ברור שגם אני חלק מהבית הזה וגם לי יש זכויות, רצונות וצרכים שלא תמיד באים בהתאמה לרצונות של הילדים שלי. אם יש תכנית טלוויזיה ממש טובה שלא רציתי להחמיץ – היה לי ברור שהילדים יצטרכו להתחשב בי ולאפשר לי לצפות בה. למה? כי גם לי מגיע. ברור שהילדים שלי, כל אחד בתורו ובזמנים מסוימים, היו למעלה בסדר העדיפות, ואולי אפילו ראשון. הם ילדים, הם זקוקים לי, הם בונים את סגנון האישיות שלהם בהשפעות של דרך החינוך שלי ושל בעלי, ואני אעשה כל מאמץ כדי לגרום להם שמחה, לייצר להם תנאים להצלחה ולפנות אליהם בכבוד. אבל האם זה מבטל את הכבוד שלי לעצמי? האם זה מוכרח לבוא, לאורך כל 24 שעות היממה, על חשבוני? לדעתי, ממש לא.
מילה שלי זאת מילה
לפעמים, כשעולה הנושא הזה, אני אומרת (בלשון סגי נהור) שכנראה הייתי אמא ממש רעה, כי לא רק שהרגלתי אותם להעריך אותי ולאפשר לי לספק חלק מהרצונות של עצמי, אלא גם הייתי בטוחה שמגיע לי!
אין לי ספק שהיו שם ילדים מתוסכלים ואולי גם כעוסים, אבל אני ידעתי שאני צודקת. ידעתי שמגיע לי הזמן שלי. ידעתי שאני מלמדת אותם לקחת בחשבון עוד אנשים שחיים איתם בבית. ועוד דבר ידעתי שלימדתי אותם: שמילה שלי היא מילה. אם אני אומרת "אני לא באה יותר", אני באמת לא באה.
אני שומעת חלק מכם אומר לי, "אבל הוא יורד ומגיע אליי!". נכון. אז? מחזירים אותו למיטה. מזמן כבר הבנתי, ממש ממש מזמן, שאין לנו שליטה על אף אחד חוץ מאשר על עצמנו. גם אני החזרתי בנים ובנות למיטה שלהם אחרי שירדו, למרות שביקשתי שלא יירדו. אז החזרתי.
יש ברפרטואר שלי משפט שאני מאוד אוהבת: "אין לי מלחמה עם הילד". הרי כל אחד מילדיי הוא משוש חיי (ואני בטוחה שכך אתם מרגישים כלפי ילדיכם כשהם לא מוציאים אתכם מן הדעת), ולכן התייחסתי אליו בכבוד (גם אם הוא היה עצוב), ולא גערתי, כעסתי או העלבתי אותו או אותה, וגם לא שכחתי את כבודי שלי. נתתי לו יד, לא דיברתי איתו, והחזרתי אותו או אותה, בלי מילה, שוב ושוב ושוב ושוב, עד שהם הבינו, אחרי כמה ימים, שאין טעם לרדת יותר.
לפני שהתחלתי לצלם את העונה הראשונה של "סופר נני", צפיתי בהרבה פרקים של "סופר נני" האנגליה, ג'ו פרוסט. יש המון דברים שהיא עושה ואני ממש לא מסכימה איתם (כמו פינת עונש או כסא פויה, וגם סגירת הילד בחדר מספר דקות לפי גילו, שזה נורא בעיניי!), אבל בנושא הרדמת הלילה היא נוקטת תגובה כמוני. היה פרק אחד בו היא תמכה באמא להחזיר את הילד שלה 47 פעמים, אני חוזרת - ארבעים ושבע פעמים, מהסלון חזרה למיטתו, בלי כעס ובלי מילה, עד שבפעם הארבעים ושמונה הילד ישב על המיטה, בוכה בתסכול. כאן הילד למד, ולמד המון: הוא למד שאמא שלו עומדת על מילתה, הוא למד שאמא שלו יודעת להיות נחושה, הוא למד שבלילה אין טעם לרדת כי זה זמן לישון, הוא למד שיש דברים שאמא לא אוהבת והוא צריך להתאים עצמו, ובעיקר הוא למד להירדם לבד.