בשבועות האחרונים מציפות אותי משום מה מחשבות על חששות ופחדים. חיי, תודה לאל, מלאים רגעים של שמחות, אושר ואור, אז באמת שאני לא יודעת את הסיבה לכך. אולי בגלל שאני חושבת יותר, אולי בגלל שאני פנויה יותר לשים לב לפרטים קטנים, אולי בגלל שאני מתבגרת.
אחד מהפחדים הללו התממש ממש לא מזמן. בסוף השבוע שעבר ביקרתי את בתי באמסטרדם. מצאתי דיל מעולה וטסתי עם בעלי לבקר את הנכדות והילדה. כשסיפרתי זאת לבני שלומד בהנובר (זה שחוזר ארצה עוד מעט, הללויה!), החליטו הוא וזוגתו המתוקה לארוז את הנכד ולקחת רכבת לאמסטרדם. זה כמו לנסוע לאילת: הופ, אתה עולה על רכבת, משחק בכמה אפליקציות בנייד, מנמנם ואתה באמסטרדם. כיף לא נורמלי. חמש שעות מדלת לדלת. כך יצא שבילינו כמה ימים טובים יחד שלושה זוגות מבוגרים ושלושה ילדים: בן 4 וחצי, בת 3 וחצי ותינוקת בת 8 חודשים. אני מודה שהכי התגעגעתי לתינוקת. ראיתי דרך הסקייפ כמה היא מתוקה והיה לי חסר לחבק אותה, ללטף אותה, לשים את הלחי שלי על הלחי החלקה שלה, לתת לה לאכול, להרדים אותה, להחליף לה חיתול, לרחוץ אותה, בקיצור – להיות לה סבתא.
שבריר שנייה של חוסר תשומת לב
באחד הבקרים, נסענו בעלי, בני, אני ושלושת הילדים לג'ימבורי ענק שנקרא FUN FUN. מקום כזה גדול עוד לא ראיתי. מתברר שזה היה חניון אדיר שהפכו אותו לאולם משחקים. לדעתי, היו שם כמעט מאה מטר של סולמות, מתנפחים, גשרים, מגלשות, מזרונים, מבוכים, תעלות, ושלוש מאות ילדים רצים, קופצים, בוכים, צועקים, צוחקים, נופלים ומתגלגלים. לצד כל אלו, היו שם כמובן גם ארבע מאות הורים. חלקם דיברו זה עם זה, חלקם למדו, חלקם קראו, חלקם רדפו אחרי הקטנים שלהם, וחלקם רק הסתכלו. בעלי ישב ושמר על התינוקת שנרדמה, ובני ואני היינו מהרודפים.
האמת? הייתי בלחץ. אני לא זוכרת עצמי לחוצה כל כך כשהייתי אמא. הגיל, וכנראה גם התרגיל, והידיעה שהילדים האלה באחריותי – הכניסו אותי פשוט ללחץ. ישבתי בצד וצפיתי בהם עולים ויורדים. בשלב מסויים אף נכנסתי פנימה, אך ראיתי שאני מסתבכת במבוכים אז יצאתי בבושת פנים החוצה. עודדתי אותם לגלוש מגבוה ולטפס יותר גבוה, חיפשתי אותם, מצאתי אותם וכל הזמן הייתי דרוכה.
כמובן, אשר יגורתי בא לי והילדה הלכה לאיבוד. לדעתי, גם הנכד הלך לאיבוד אבל לי, לא לו. הוא לא ידע שהוא חסר לי, הוא פשוט שיחק. אבל איכשהו, עם הקטנה, פחדתי יותר. היא כזאת עדינונת, ילדה שלא דוחפת את עצמה, מנסה לפתור הכל לבד, ולכן ידעתי שגם לא תפנה לאנשים בבקשת עזרה. בקיצור לחץ לחץ, פחד פחד.
ושוב, הרי תמיד מדובר על חוויות ועל זכרונות, נזרקתי 36 שנים אחורנית: זו היתה שבת בה אני והמשפחה הקטנה שלי - שכללה אז רק שני בנים בני חמש ושנתיים - בילינו על שפת הים. אני גדלתי ברחוב בן יהודה בתל אביב ולכן חוף הים היה המקום האולטימטיבי להנאה ולהעברת הזמן בקיץ. אנחנו, הורים בשנות העשרים לחייהם, שני ילדים קטנים, ועוד עשרת אלפים ישראלים בערך - נהננו מיום בהיר ונפלא בים. ואז, התכופפתי להוציא מהתיק כריך לילדים, הרמתי את הראש וראיתי שחסר לי ילד. זה בן השנתיים.
גם הזכרון הזה נמצא אצלי בתוך הגוף ולא רק בתוך הראש. אני זוכרת שהתקשיתי לנשום ועם יד ימין דפקתי על החזה שלי. בעלי לקח את הבן השני והלך צפונה, ואני, דופקת לעצמי על החזה וצועקת "עידן, עידן", הלכתי דרומה. ראיתי ראשים של אנשים, ראיתי מטושטש, ראיתי ילדים קטנים שהם לא הבן שלי, חיפשתי איש קטן, עידן הקטן שלי, עם כובע טמבל כחול ועם בגד ים קטן. חיפשתי ולא מצאתי. המשכתי להדרים אולי מאה קילומטר (כנראה מאה מטר, אבל הם נראו לי אינסופיים), וקראתי לו בעודי מנסה לא להכניס היסטריה לקולי. והנה, אחרי רבע שעה שהרגישה כמו עשר שנים, ראיתי גבר מחזיק לעידן שלי את היד והולך לקראתי. נדמה לי שהודיתי לגבר הזה, אבל חוץ מאשר להרים את עידן ולחבק אותו אני לא זוכרת כלום. הלכתי חזרה לכיוון התיקים והמגבות שלנו, מקווה שבעלי יחזור במהרה. הרי ניידים לא היו אז כדי שאוכל להודיע לו שהאבידה נמצאה.
מי הלך לאיבוד: הנכדה או הסבתא?
את כל התחושות האלה חשתי שוב כאשר גיליתי שנכדתי אבדה לי. עכשיו, כשאני כותבת, אני מבינה שהתחושה היא מאוד סובייקטיבית שלי. אני איבדתי אותה. היא אולי לא הלכה לאיבוד לאף אחד. היא שיחקה, נהנתה, עלתה וירדה ובאמת, כאשר רצתה לצאת, מצאה את הדרך החוצה מכל המבוכים וגם מצאה את סבא שלה על הספסל בו הוא ישב כל הזמן ושמר על התינוקת. אז אפילו אם היא לא הלכה לאיבוד, אני כנראה הלכתי לאיבוד. לעצמי.
פעם ראיתי ילד קטן שהלך לאיבוד בים, ואחרי שקראו לאמא שלו במערכת הכריזה היא הגיעה לסוכת המציל, וכשראתה את הילד נתנה עליו שאגה של "איפה היית?", וגם הפליקה לו בטוסיק. נו, באמת?! אני מבינה שזה היה מתוך לחץ אטומי, אבל הילד המסכנצ'יק עבר כבר את החרדה האיומה שלו ויש להוסיף לזה גם פליק וצעקה? למה, זה יעזור לפעם הבאה?
ואני חושבת שכמעט תמיד תקרה הפעם הבאה. ילדים נעלמים לנו מהעינים תוך שנייה. וזה לא בגלל שאנחנו הורים או סבים לא טובים, וזה לא בגלל שאנחנו לא שמים לב אליהם, אלא זה בגלל שהם זריזים וקופצניים וסקרנים, ותוך שנייה משנים כיוון והולכים לאן שהלב שהם קורא להם אפילו שאמרנו להם שמונים פעם לא להתרחק.
לבעלי היה פנטנט שהשתמשנו בו כשהילדים היו קטנים: כשהיינו מגיעים למקום המוני, אם היו שם בלונים עם הליום, הוא היה קונה בלון שונה ויוצא דופן משאר הבלונים ומצמיד לילד הקטן לחלק האחורי של מכנסיו. כך היה הולך לו ילד קטן, עם בלון מחובר אליו, מבלי שבכלל הוא שם לב לכך ובלי שזה מפריע לו, ואם הוא, או היא, היו נעלמים לנו לשנייה, הבלון היה מסגיר את מיקומם. מקסים, לא?
ואני הוספתי לזה עוד משהו כשהם גדלו קצת. אני זוכרת שבפעם הראשונה עשיתי זאת כשהסתובבתי עם כל הרביעייה בשוק. את הקטנה החזקתי מבלי לעזוב, ולגדולים יותר איפשרתי עצמאות ומשפט אחד החדרתי להם לראש: "אם תשימו לב שהלכתם לאיבוד, תישארו באותה נקודה בדיוק. אל תלכו לחפש אותי. אני אמצא אתכם, אני מבטיחה. חכו בסבלנות עד שאגיע". כי הרי מה הבעיה? את הולכת לחפש אותם שמאלה והם בדיוק רצים ימינה. לא? כן! לכן, ללמד אותם לעמוד במקום עד שאבוא – זה המסר.
בקיצור, כנראה עוד נכונו לי רגעים של פחד, והאמת? אני לא מוותרת עליהם כי המשמעות של זה היא המון המון רגעים של שמחה ואושר, שלפעמים עולים לי בכמה דקות של חרדה.
>> בטור הקודם: כשההורים עוברים צונאמי
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד