פסח בפתח, ולצד אלה שעבורם החג הזה הוא סיבה למסיבה, יש הרבה אחרים שמעדיפים להימנע מהמפגש המשפחתי הצפוי. למה? מה קורה פה? אני יודעת שזה יושב על יחסים, או יותר מדויק לומר על יחסים רעים. אבל מדוע אנחנו לא יכולים להתגבר על זה?
למה האגו של כל אחד מאיתנו לא מאפשר לנו לעבור הלאה, לא להיפגע? למה אי אפשר לוותר לערב אחד. גם פחות לקחת ללב, וגם לא להחזיר למי שעוקץ אותנו או עושה לנו רע.
למי יש יותר כבוד?
אני רוצה לספר לכם סיפור על אגו: לפני ארבע שנים עמדה חברה שלי בתור בקופה בסופר. זה היה סופרמרקט ענק עם עגלות ענקיות, שאנשים ממלאים במוצרים שהם רוכשים אחת לחודש או חודשיים, וכמובן שלוקח זמן להעביר הכל בקופה.
באותה תקופה חברתי עברה מה שאנחנו קוראים לו "העצמה אישית"; היא השתתפה בקורס למודעות עצמית ועשתה עם עצמה עבודה פנימית עמוקה של היכרות עם כל הצדדים של אישיותה: מה תוקע אותה בחיים, מה מפריע לה להתקדם ומה מונע ממנה להגיע להישגים.
אז היא עמדה מול הקופאית והעבירה את כל מיליון המוצרים שקנתה ושהיו מונחים בשתי עגלות ענקיות - פריט אחר פריט - ובינתיים סידרה את חלקם בשקיות והייתה שקועה כולה במעשיה.
לפתע היא שמעה קול של גבר אומר: "אולי תזדרזי, יא שמנה?". אגב, כן, היא אישה שמנה, אז מה? הסתובבה חברתי היקרה לכיוון הגבר שעמד מאחורי שתי העגלות העמוסות שלה ואמרה לו: "אני אעשה את זה הכי מהר שאני יכולה כדי לא לעכב אותך".
כשהיא סיפרה לי את זה חיבקתי אותה, הכנתי לה כתר מעיתון שהיה לידי ושאלתי: "איך הצלחת? איך לא אמרת לו שיילך לחפש את אמא שלו? איך התאפקת?". ענתה לי חברתי: "תשמעי, רעדתי כולי. הפה שלי היה יבש ונזכרתי במשהו שלמדתי בתקופה האחרונה: זה לא אני, זה הוא. פתאום חשבתי שאולי הוא במצוקה. אולי הוא מקנא בקניות הגדולות שלי, אולי אני מזכירה לו את חמותו שהוא לא סובל, אולי פיטרו אותו, אני יודעת?
משהו רע עובר עליו והוא מוציא את זה עליי, אם לא אני הייתי פה הוא היה אומר את זה למישהו אחר".
והיא צודקת. אתם מבינים שהתגובה שלה לא באה ממקום של פגיעות, לא ממקום של "איך הוא מרשה לעצמו לדבר אליי", או "אליי לא ידברו ככה" - שזה מקום שעוסק בי, בעצמי, בתחושות שלי.
התגובה שלה באה ממקום של לחשוב עליו. לא האגו שלה העסיק אותה באותו רגע, אלא הרצון לצאת מהמצב המביך הזה עם כמה שיותר כבוד עצמי. וכבוד עצמי הוא לאו דווקא להגן על עצמי ולענות לא יפה למי שמדבר אליי לא יפה.
כבוד עצמי לדעתי, זה אומר לדבר יפה אל האחר. כבוד עצמי זה "איך אני נראית" ולא "איך אחרים חושבים עליי".
זה לא אנחנו, זה הם
ונחזור לפסח; בכל משפחה יש אנשים שמקנאים זה בזה, אנשים שלא אוהבים זה את זה, שיש להם עסק לא פתור עם בן הדוד, הכלה, החמות, הגיסים. והאנשים האלה מתקבצים בפסח ואמורים לשבת יחד סביב שולחן מלא כל טוב, לספר את ההגדה, לשיר שירי חג ואביב ולנסות להעביר ערב נעים יחד. אלא שהם לא יכולים להתגבר על האגו. תמיד יהיה אחד שיעקוץ, תמיד תהיה זו שיודעת יותר טוב, ויהיה מי שיעיר הערה זדונית או יסביר לנו למה אנחנו לא בסדר – עם זה אין לנו מה לעשות; הוא ידבר, היא תעקוץ; הוא ירמוז, היא תרמוס.
מאז ומעולם היו כאלה שעינם צרה, שרוצים את הדשא של השכן. אבל אנחנו בתגובה, לא צריכים לרמוס את כבודנו העצמי בכך שנענה בזלזול, בכעס, בחוסר כבוד. זה הם, לא אנחנו. להם יש קושי, והקושי שלהם יוצא מגרונם או מהבעות פניהם. אנחנו אמורים "לשחק אותה" בסדר. זה אימון, זה לוקח קצת זמן אבל זה אפשרי וזה בעיקר משאיר אותנו בני אדם עם כבוד.
אני לפעמים עושה כאילו אני לא שומעת. הרי אם לא הייתי שומעת זה לא היה משפיע עלי, נכון? אז לא שמעתי.
לכן, אצלנו, בערב פסח, בדרך כלל מחכים למי שמאחר. תמיד יש כאלה. ואם אנחנו ממש רעבים והילדים כבר איבדו סבלנות – אנחנו מתחילים בלי המאחרים ומקבלים אותם בחיוך כשהם נכנסים.
אני כבר יודעת מי אוהב את מי ולכן אכוון אותם לשבת קרוב. אם אשמע עקיצה, אחייך אל הנעקץ ואקרוץ לו ובכך ארגיע אותו וכולנו נעשה כאילו לא שמענו כלום.
את הצעירים אנחנו מציידים במשפטי מחץ להגיד לדוד ששואל "ומתי אצלכם?" או לדודה שאומרת "לילד לא קר?". ואת כל האנשים האהובים עליי אני מלמדת לצמצם אגו ולשמור אותו לרגעים שבהם ממש צריך אותו. וזה לא בערב פסח.
ולמי מכם שמארח או שנמצא בחברת רווק או רווקה: ליל הסדר זה לא הזמן לדחוק בהם למצוא שידוך. תאמינו לי שהלבד מפריע להם לא פחות מאשר לכם.
>> בטור הקודם: נעים מאוד, אני מעשנת סדרתית לשעבר
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד