איזה כיף: נכדתי בת השמונה ואחיה בן החמש הגיעו ארצה לחופשת מולדת, ובמשך עשרה ימים בילינו איתם, בעלי ואני. את אמא שלהם שלחנו לנוח אצל אמא שלה בכפר, ואבא שלהם, בני, עדיין בחו"ל ויגיע בעוד שבועיים.
בשבוע שעבר לקחתי יום חופש ויצאנו עם הנכדים לים; ארזנו גלשן קטן, "בוגי" בשפת הילדים, קרם הגנה, ארבעה כריכים קטנים, חטיפים ופירות, דלי וכפות והרבה אורך רוח.
רק שלא ישאלו אותי על דגים גוססים
בכוונה בחרנו בחוף שיש בו מזח, כי המזח יצר לגונה חמודה; המים שם היו שקטים וידעתי שאוכל להניח לקטנים לקפץ במים כשאני צופה בהם ממרחק. הם באמת מתוקים, הקטנים האלה; בת השמונה שומרת על אחיה הקטן, והוא מוצא דרכים לעצבן אותה, כמו רוב האחים שאני מכירה.
היא רצתה את הבוגי ואז הוא החליט שהוא רוצה אותו. נדרשתי לתווך וביקשתי ממנו התחשבות. לשמחתי זה עבד, אם כי זה עלה לי בכך שאני הוזמנתי למים, וכמובן נעניתי לו בשמחה. הקטנצ'יק הוא ילדון פעיל ושמח; הוא קפץ למים והעמיד פנים כאילו הוא שוחה. הוא משה אבנים קטנות מהים וכשהסברתי לו שהן עגולות בגלל שחיקת המים האינסופית ו"תראה אלו צורות חמודות יש להן" – הוא החליט שהוא רוצה אוסף ומאז, במשך כמעט חצי שעה, הוא שלה אבנים, מיין אותן ורץ להכניסן לדלי שעמד ליד הכיסא של בעלי (שקרא עיתונים וסמך עליי שאסתדר עם הנכדים מצוין...).
באותו חוף היו גם כמה דייגים (וגם דייגת!) שהגיעו לדוג כמה דגים קטנים לארוחת הערב. זה היה נפלא כי פתחתנו בשיחה מעניינת, וכמובן שנכדתי כבר ביקשה שנלך מחר לחנות לקנות חכה כדי שגם היא תוכל לדוג, וכמו בהרבה הזדמנויות אחרות סירבתי לה, למורת רוחה.
משם הילדים הלכו לכיוון הדלי של הדייגים, שבו גססו כמה דגים קטנים. חזרתי לי לשבת ליד בעלי כדי שלא אצטרך לתת תשובות לשאלות כמו "זה כואב להם?" וכו'.
ואז הגיעו לחוף שתי משפחות. אמהות, שלכל אחת שלושה ילדים בגילים שונים. נכדתי חברותית בצורה יוצאת דופן והיא יודעת מצויין מה היא צריכה לעשות כדי לרכוש חברים: היא ניגשת, מציגה את עצמה ושואלת: "את רוצה לשחק איתי?". פשוט ילדה אמיצה וחברותית. אחיה עוקב אחריה ונותן לה לעשות את העבודה וכמובן שגם הוא נהנה מזה כי הנה, יש כבר חבורה של ארבעה ילדים חמודים שמשחקים להם במים ובחול.
"את סופר נני, תעשי שזה יקרה!"
הילדים - אחרי שקיבלו את הסכמתי ואת הסכמת האמהות האחרות - התרחקו קצת. הם היו כמובן במרחק לא רב מאיתנו, ואנחנו עקבנו אחריהם במבטינו. הם הלכו לכיוון המקלחות, ואחר כך לכיוון הקיוסק. הם הסתכלו מלמטה על סוכת המציל ונראה היה שהם נהנים.
אבל פתאום אני רואה את הנכדה שלי רוקעת ברגליים ורצה לכיווני. אני כבר מכירה את הילדה היפה והטובה הזאת: כשהיא כועסת, היא כועסת. היא באה אליי בריצה, וכבר במרחק עשרה מטרים ממני התחילה להתלונן על הילדות האחרות שהיו שם. הקול שלה נחנק, היא התאפקה לא לבכות ואמרה ש"הן לא משתפות אותי במשחק וזה לא פייר מצדן והן לא חברות טובות ואני נתתי להן מקודם ולמה הן לא נותנות לי, ואני ביקשתי יפה וצריך לתת כשמבקשים יפה, וככה לא מתנהגים וזה נורא מעליב, ולמה אמא שלהן לא אומרת להן לשתף אותי" – ואת הכל היא אמרה בנשימה אחת.
נו, ניסיון בהתמודדות עם עצב ותסכול של ילדים כבר יש לי; הושבתי אותה על ברכיי, חיבקתי אותה, ניסיתי להרגיע, ביקשתי שתספר לי מה קרה. הצעתי לה מים ולא היה מנוס מלהגיד לה בסופו של דבר, שאין לנו דרך להכריח את הבנות האלה להיות נחמדות או לשתף אותה במשחק.
ואז קרה משהו: נכדתי הגבעולית והמהממת התרוממה, ובעוצמה של ילדה בת שמונה היא צעקה עליי: "אבל את סופר נני! תסדרי את זה, תעשי שזה יקרה!"
באותו רגע רציתי שני דברים: לצחוק בקול גדול, וגם להיות קוסמת. זה היה כל כך תמים מצידה לחשוב שאני יכולה לסדר את העולם בשבילה. זה גרם לי להבין, שוב, שאני יכולה לעשות כמיטב יכולתי, אבל אני בשום אופן לא קוסמת, הלוואי והייתי.
כן, מסתבר שגם סופר נני לא יכולה לסדר לנכדים שלה כל מה שהם רוצים.
>> בטור הקודם: "פתאום הרגשתי קנאה עזה"
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד