מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי שמנמונת, בניגוד לאחיי שהיו רזים. האם זה בגלל הזדהות עם אמא שלי, שהייתה אישה מאוד שמנה? האם בגלל הגנטיקה? או אולי בשל הרגלי אכילה וחוסר גבולות בנוגע לאוכל? אינני יודעת; לעיתים אני מנסה למצוא תשובות שיספקו אותי ויסגרו אחת ולתמיד את הפינה הזו, אבל טרם מצאתי. אני רק יודעת שאני עדיין נלחמת בעודף משקל.
כמה דיאטות עשיתי עד היום?
התחלתי לעסוק בנושא המשקל מגיל 14 בערך. אז, כנראה, הפכתי מילדה לנערה, מערכות ההורמונים שלי התחילו להשתולל כמו שקורה אצל כל מתבגר, ויחד עם סיום כיתה ח' גם התחלתי להתעסק בדיאטות. אז לא קראו לזה תזונה נכונה; אז זו הייתה דיאטה, נקודה.
מאז ועד היום עשיתי בערך עשרים דיאטות. חלקן הצליחו מאוד באופן זמני והפכו אותי לאישה בעלת גוף חטוב שמילא את ליבי אושר. חלקן לא הצליחו ורק הוסיפו לייאוש שלי ולהורדת הביטחון העצמי שלי. אני בהחלט לוקחת בחשבון שכך זה ימשיך עד ש: 1. אהיה רזה באופן פלאי ולא אצטרך יותר דיאטות. 2. אשלים עם מראה גופי. ולא בטוח שאחת משתי האופציות האלה תתממש בכלל.
דבר אחד אני כן זוכרת מילדותי: העיסוק באוכל לא היה קשור לתזונה נכונה, לבריאות או למראה גוף דקיק, אלא לנימוסים והליכות. אוכל היה חלק מהחינוך: שבי כשאת אוכלת; אם לא תשבי כל האוכל יירד לך לרגליים; לא משאירים אוכל בצלחת, זה לא מנומס; אל תסתובבי עם אוכל ביד; תאכלי גזר, זה טוב לעיניים; תגמרי כל מה שנתנה לך הדודה, שלא תיעלב; תכבדי את סבתא ותאכלי את הדג שהיא הכינה; תאכלי הכל, יש ילדים רעבים באפריקה; שמן זה בריא; לא זורקים אוכל לפח; אם לא תעלי במשקל נצטרך לתת לך זריקת ברזל; לא אומרים איכס על אוכל.
אוכל היה המקל והגזר, הפרס וגם העונש. אוכל היה אחד הדברים הכי חשובים, אם לא החשוב ביותר, בהוויית ילדותי וילדים אחרים בני דורי.
תחזיקו לי אצבעות
זה השתנה כי ילדינו כבר גדלים בעולם של שפע. לא רק שלא חסר פה אוכל, אפילו יש יותר מדי. וכך, הגלגל עשה סיבוב שלם: אם בהתחלה ילדים רזים הפכו לשמנים בגלל אמא שלהם שרדפה אחריהם עם אוכל בשם כללי נימוס כאלה ואחרים, בהמשך ילדים השמינו בגלל אוזלת ידם של ההורים. אמא כבר לא רדפה אחרי הילד עם בננה, אבל החזיקה בארון כל כך הרבה שטויות וממתקים, שהילדים לא יכלו שלא לתפוח ולתפוח.
בילדותי אכלתי כי אמא הייתה עצובה אם לא אכלתי מספיק, או בגלל שלא רציתי להרגיז את אבא או להעליב את סבתא. אכלתי מה שלא אהבתי. אכלתי כשכבר הייתי שבעה. אכלתי כי אמא העיפה בי מבט וכי סבתא העמיסה עוד בצלחת, כדי שאהיה "בריאה". אכלתי כי הייתי צריכה להיות אסירת תודה על כך שיש לנו אוכל בבית בזמן שלילדים אחרים אין. אכלתי כדי להיות ילדה טובה, כי זה מה שהמבוגרים סביבי רצו עבורי.
היום אני יודעת שתמיד יהיו ילדים רעבים בעולם, וזה עצוב אבל זה לא צריך להיות ניכר במשקל הגוף האישי שלי. אני יודעת גם שקשה לרצות את כל הסבתות והדודות, ואני יודעת ששומן זה לא טוב; שאם אוכלים בעמידה האוכל לא יורד לרגליים; שאם מסתובבים עם אוכל ביד, מקסימום צריך לטאטא אחר כך.
היום אני כבר יודעת הרבה יותר מאשר בילדותי, ובכל זאת אני אוכלת. ויותר מדי. כי המשפטים האלה שנצרבו במוחי במשך עשר השנים הראשונות של חיי, נמצאים כבר בתוך מיליוני תאי שומן אצלי בגוף, ומסרבים להיפרד ממני. אוף!
אני יודעת שצריך לשנות גישה, לעשות מאמץ, לשנס מותניים ולשנות הרגלים. ותמיד מקווה שהדיאטה הבאה תצליח, שהפעם אמצא את הכוח לשנות. אז תחזיקו לי אצבעות, הנה אני שוב קונה נעלי ספורט וקובעת עם הדיאטנית.
>> בטור הקודם: "פגשתי את אמי המתה במעלית"
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד