לאחרונה יעצתי להרבה הורים למתבגרים. פעם גיל ההתבגרות היה מאד תחום וברור: בין גיל 14 לגיל 18. עד גיל 14 היית ילד, ומגיל 18 כבר נחשבת למבוגר; היום זה שונה מאד, וגיל ההתבגרות מתחיל כבר בגיל 9-10 וממש לא מסתיים בגיל 18. הרבה הורים נאלצים "להוציא צו פינוי" לילדים שלהם, שנשארים בביתם עד גילאי 20 המאוחרים.
אבא, אני לוקח את האוטו לים המלח
אחד מהפרדוקסים השכיחים של גיל ההתבגרות, שבא לידי ביטוי בקשר בין המתבגר לבין ההורים, סובב סביב נושאים של אחראיות ועצמאות: ההורה לא מאפשר לילד, וטוען כלפיו "תוכיח לי שאתה אחראי אז אתן לך עצמאות", והמתבגר מצידו מתלונן "תן לי עצמאות אז אוכל להוכיח לך שאני אחראי". זו סחרחרת רצינית שמביאה למריבות רבות. העיסוק במתבגרים העלה בזכרוני כמה מקרים דומים בינינו לבין מתבגרינו.
באותה תקופה, לפני כמעט עשרים שנה, המכונית שלנו היתה מסוג וולבו סטיישן, מכונית שהיא בעצם טנק: גדולה, כבדה, עם שבעה מקומות ישיבה (ההורים, ארבעה ילדים וכלב ענק). זה היה אוטו שוודי אמין, שהגיע מאפס למאה קמ"ש בדקה וחצי - זה לאט מאוד, למי שלא מבינה - אוטו שאהבנו ובו הסתובבנו בארץ במשך שנים רבות. יום אחד בא הבן החייל, בן 19, מתבגר לכל הדיעות, והודיע לנו שהוא רוצה את המכונית לסוף השבוע, לנסוע עם החבר'ה לים המלח.
בעלי, הפולני מלידה, ישר אמר "לא". כשנשאל, כמובן, "למה לא?", ענה ש"הרכב כבד, אין לך ניסיון, כבר מזמן לא נהגת עליו, בדרך לים המלח יש ירידות מסוכנות, הוא אוכל שמן" ועוד כל מיני סיבות טכניות לא רלבנטיות. הסתכל עליו החייל שלי, מפקד טנק ברמת הגולן, ואמר לו - "אבא, אני נוהג בטנק. אני בטוח שאוכל לנהוג גם בוולבו". נו, לזה יש מה לענות? הבן לקח את הוולבו, ועם עוד ארבעה חברים בילה סוף שבוע נהדר בים המלח וגם החזיר על המכונית מתודלקת ושטופה. ילד טוב, כבר אמרתי?
"קומי, הילד לא חזר הביתה"
והנה עוד סיפור: הבכור שלי היה בן 21, אחרי שירות צבאי פעיל וקרבי, והוא עלה עם הוולבו סטיישן הנאמנה שלנו לחיפה. היו לו שם סידורים. אז עוד לא היו טלפונים ניידים, והוא אמר לנו שבכוונתו לחזור בערב. בערב הוא התקשר: "אמא, אני חייב להישאר כאן עוד איזה חצי שעה, ורק אז אצא הביתה". אוקיי. גם כן ילד טוב, מודיע.
כעבור שעה נכנסתי למיטה, וכהרגלי – נרדמתי בשנייה. אחרי חצי שעה מעיר אותי בעלי: "קומי. הילד לא חזר". הכרתי את בני, וידעתי שלמרות כל מעלותיו הנפלאות - אחת המגרעות שלו היא שהוא לא עומד בזמנים. אמרתי לבעלי שמשהו כנראה עיכב אותו, ושהוא תיכף יגיע. "לא", התעקש בעלי, "קרה לו משהו". ככה זה אצל יוצאי פולניה - תמיד רואים שחורות.
"נחכה לו", הסכמתי. "לא", הוא הקשה. "נתקשר לבתי חולים ולמשטרה". האמת, היה לילה סוער, גשום וערפילי, ויקירי פחד. התקשרתי לתחנות משטרה לאורך הדרך בין חיפה לתל אביב, וביררתי אם היו תאונות דרכים. לא היו. התקשרתי, ליתר בטחון, גם לכמה בתי חולים, וביררתי אם הגיע בחור בעקבות תאונת דרכים בין חיפה לתל אביב. לא הגיע. איך שאני מניחה את האפרכסת של הטלפון בתום השיחה האחרונה, אנחנו שומעים מפתח מסתובב בדלת.
התכשיט נכנס, ואני נפנפתי לו ביד מהפרוזדור "לילה טוב מתוקי" וחזרתי למיטה. בעלי נשאר בפרוזדור, מחכה. הבחור חלף על פניו ונכנס לחדרו. "נו?" אמר לו בעלי, "למה לא הגעת בזמן? דאגתי לך". מה ענה לו הגאון? "אבא, תתבגר".
זה אמנם פרדוקס, אבל ככה זה: אם לא ניתן להם עצמאות, הם לא יוכלו להוכיח לנו שהם אחראיים. ומה לעשות, זהו. הם עצמאיים. זה מפחיד, זה זורק אותנו למקומות של שחור ושאול, אבל כך היה תמיד. המדינה הזאת נבנתה על ידי מתבגרים שלקחו אחריות על חייהם ועזבו את בית הוריהם ואת דרכיהם. אם תחשבו על זה ככה, אולי יהיה לכם קל יותר להעניק עצמאות.
>> בטור הקודם: איך מסבירים לילדים את עובדות החיים?
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד