שעת בוקר. אנחנו נוסעים בתוך תמונה של כחול וירוק. לימיננו כרי דשא אינסופיים ובהם כבשים רועות בנחת, לשמאלנו פרות, ולפנינו קו אופק עוצר נשימה. בתוך האוטו מתנגן אחד הפרקים באחד הברנדנבוגיים של באך. עוד מעט נעצור על שפת איזה נחל ונוציא את השמיכה ואת ארוחת הבוקר. שקט. הילדים יתרוצצו על הדשא ואנחנו ניהנה מהשקט ונשימתנו תיעתק מהיופי.
לא, אנחנו לא בטיול הקראוונים הגדול שעצרנו את חיינו כדי לצאת אליו. זה סתם עוד סופשבוע באוסטרליה ונסענו מרחק של שעתיים מהבית, או שישנו בלילה בבקתה או במוטל והרחקנו קצת יותר.
כשמטיילים הכל נראה טוב
הילדים אוהבים נסיעות. הם מתכנסים לתוך עצמם ומתבוננים בנוף החולף. מדי כמה דקות הקטנה מסבה את תשומת לבנו לפרה, לכבשה או לסוס, שאותם למדה להכיר "מהשטח", ולא מתמונות בספרים או מאוסף בובות.
כשאנחנו מגיעים לבקתה או לחדר במוטל הם נהנים בכל פעם מחדש לחקור את החדרים ואת החצר, ובעיקר לשבת על הספה או על מיטת-ההרפתקאות החדשה שלהם וכמובן לקפוץ עליה.
שמעתי לא מעט פעמים כאן את הקביעה שכשמטיילים, הכל נראה טוב. בתקופה של דכדוך או של געגועים, כמה ימים מרוכזים של טיולים מיד מזכירים את היתרון העצום של החוויה הזאת, והיופי והשקט והמרחבים ונוף-הגלויות הבלתי נתפס הזה פשוט לא משאירים בנפש מקום לדבר מלבד אושר גדול.
באחד הטיולים הראשונים שלנו נסענו בתוך יער מרהיב, שהזכיר לנו את "אווטאר". הרגשנו כאילו אנחנו נמצאים בתוך סרט בתלת-מימד, והגובה של העצים היה בלתי נתפס וכמעט לא נראה לעין אנושית. בקושי הצלחנו לדבר מרוב יופי, הפלייליסט האהוב עלינו, שכולל את פסקול הרגעים הכי משמעותיים בחיים המשותפים שלנו, התנגן, וכל שיר קיבל פתאום משמעות נוספת. כשהתאוששנו קצת, ניהלנו דיון בשאלה האם אפשר להעביר את התמונה הזאת במילים. באלף מילים. אמרתי שזה אחד האתגרים הגדולים שאני מסוגלת לחשוב עליהם, ושאם יש אדם שיצליח לעשות את זה, הוא מוכשר מאוד. אגב, גם בתמונות – אפילו בעדשה רחבה - קשה מאוד עד בלתי אפשרי להעביר את מה שראינו שם.
בלי פקקים, בלי זבל
אנחנו מטיילים הרבה. בתקופות של מזג אוויר טוב אנחנו משתדלים לנסוע בכל סוף שבוע, לפעמים גם בשבת וגם ביום ראשון. כל-כך קל ונוח לטייל פה, וכולנו חוזרים מלאים בכל-כך הרבה חוויות.
כשנוסעים ללילה (או שניים), זה הופך קל יותר עם הניסיון. בהתחלה מציאת מקום לינה הייתה פרויקט שאיבדתי בו את הידיים ואת הרגליים, כמו כל דבר חדש שאני עושה פה. עכשיו כבר יש לנו מקומות קבועים באיזורים האהובים עלינו, וביתר המקומות אני כבר יודעת מה ואיך לחפש, ורשימת השאלות כבר מוכנה לי בראש.
גם לאריזה יש לנו רשימה מוכנה. אמנם הודות לילדים אנחנו ממלאים שתי מזוודות (במיוחד בחורף, כשצריך לקחת את כל ארון הבגדים שלהם) גם אם זה רק ללילה אחד, אבל למדנו לעשות את זה בצורה קלילה. על האוטו מעמיסים גם שלוש צידניות ולול נייד, ואם ארזנו כבר בערב לפני והעמסנו כל מה שאפשר, בשמונה בבוקר אנחנו כבר יוצאים לדרך.
הכבישים כמעט תמיד נטולי פקקים, גם במקומות המתויירים ביותר. אמנם לא טיילנו ב״עונה החמה״, כי היינו בביקור בישראל, אבל שמענו שצפוף מאוד, כי ״כל עם אוסטרליה״ מטייל. הניחוש שלנו הוא שהכל יחסי, וכמו שאנחנו נוהגים לומר, כנראה, במונחי מרחבים, במקום שני קמ״ר בממוצע לאדם, בימים האלה נשאר לו מרחב של קמ״ר אחד.
ככה זה פה. אם חשקה נפשך להתיישב באיזה פארק - ירוק ומלא עצים ועוצר נשימה מרוב פסטורליות - אתה פשוט לבד, בלי נפש חיה מסביב. יום אחד הגענו לפארק עם גן שעשועים ושולחנות פיקניק. השטח הענק עמד כולו לרשותנו, הילדים שיחקו במשך שעה רצופה לבד ואנחנו ישבנו והכנו לעצמנו סנדויצ׳ים; מתי זה קרה בפעם האחרונה, שישבנו בנחת במשך שעה ואכלנו ודיברנו, רק שנינו?
מובן שאין בעיית חניה במקומות האלה. השמירה על הניקיון היא גם סוגיה שאנחנו מתפעלים ממנה בכל פעם מחדש - בהרבה מקומות אנחנו לא מצליחים למצוא אפילו פח אחד, ובכל זאת נקי כמו בית-מרקחת. ובכל מקום הטבע במיטבו, וחיות הבר כחלק בלתי נפרד מהמקהלה הזאת - בפארקים אלה בעיקר ציפורים ותוכים, במים ברבורים וברווזים, באחו פרות, כבשים וסוסים, ובאיזורים מסוימים, מרוחקים יותר מאיתנו, כמובן הקנגורו לסוגיהם והקואלות, שהן גולת הכותרת והיצורים הכי מתוקים שהזדמן לי לפגוש.
מכאן לאן?
מי שרואה את התמונות שלנו, נראים כמו טרקנים מקצוענים עם הקטנה במנשא על הגב (הגדול התברר בגיל שלוש כמיטיב לכת, צולח מסלולים לא פשוטים וזוכה לשבחים מההולכים מולנו), חושב שגם בישראל היינו ככה. האמת היא שבכל חיינו הזוגיים הלכנו בדיוק במסלול אחד (לפני הילדים), וגם אז לא הפסקתי לקטר כל הדרך. בעלי, לעומת זאת, טייל בדרום-אמריקה והלך בטרקים רציניים. פה, בכמה חודשים, הספקנו לסמן וי על כמות מסלולים בשביל כמה שנים טובות. ואנחנו ממש לא יוצאי דופן. זה פשוט מתבקש פה.
בכל פארק לאומי יש כמה עשרות של נקודת עצירה עם מגוון של מסלולים בקושי משתנה, שהמשותף כמעט לכולם הוא נוף מרהיב – החל מיערות גשם של סיפור אגדה, דרך אוקיינוס כחול-ירוק וכלה בעצים ומפלים והרים שאת כולם אפשר להפוך לסט מושלם של סרט עתיר תקציב.
מעולם לא הייתי אדם של טיולים. לא עשיתי טיול של אחרי צבא, מיהרתי להתחיל ללמוד את מה שראיתי בו "הדבר האמיתי", ותמיד הצהרתי שאני אדם של אנשים, ולא של נופים. עכשיו אני חושבת שאין דבר כזה. פשוט לא הבנתי מה זה טבע בעוצמתו, איך זה להרגיש את קטנותו של האדם מול הדבר האינסופי הזה – באופן חילוני או דתי, זה לא משנה. עכשיו אני כבר רוצה לטייל בכל העולם. התחלה טובה כבר יש לנו, נראה לאן נמשיך מכאן.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" כבר הצטרפתם?