הייתי בארגז החול עם חברה. שתי ילדות בנות שבע בקיץ חיפאי בימים בהם לא נדרש ליווי של מבוגר. כשיצאנו מהחול לכיוון הנדנדות הבחנתי שהיא כבר לא על האצבע. טבעת הנישואין של אמא שלי נעלמה. נשרה מהאצבע הקטנה שלי אל תוך החול, לועגת לי על ההבטחה שהבטחתי שעתיים קודם לכן: "לשמור, לא לצאת איתה מהבית, להניח אותה על כוננית העץ הקטנה ליד מיטתה בכל פעם שאני לא משחקת איתה, להבין ולכבד כמה הטבעת יקרה לה, לאמא".
ההבטחה הופרה, ואני, ילדה בכיתה ב', עומדת על ארבע בארגז החול, ידיי מגרפות קטנות, מחפשות אחרי טבעת שכרגע היא לא טבעת בכלל, היא כרטיס החזרה שלי הביתה. הלב דופק, הסנטר רועד וגרגירי החול מסרבים לשתף איתי פעולה.
כשאחזור הביתה, אגיד לה שהטבעת הזו גרמה לי להרגיש יפה, אסביר שבכל פעם שענדתי אותה יכולתי להפליג בדמיונות, יכולתי להיות טובה יותר, גדולה יותר. אני אספר לה על הרגע שהסתכלנו זו על זו, הטבעת עליי ואני עליה, ממש לפני שיצאתי לגינה והיא לחשה לי: ״קחי אותי לגינה, יהיה כיף, אני אעשה אותך נסיכה, נסיכת הגינה״. הידיים התחילו להתעייף והחברה כבר מזמן פרשה לביתה. כבר לא הייתי נסיכת הגינה. הייתי סתם ילדה, אבודה, בדיוק כמו הטבעת היקרה ללבה של אמא.
כמה פעמים אנחנו עושים הסכמים עם הילדים שלנו ומתרסקים? זה בדרך כלל מתחיל באיזשהו ״ לא״ שאנחנו אומרים, שמיד אחריו נפתח משא ומתן מצדם (מהסוג המתיש והנחוש). ואנחנו, שבדרך שכחנו קצת למה אמרנו לא, מציעים את הפתרון הגאוני של ההסכם:
- אני אתן לך עכשיו עוד ממתק. אבל אתה מבטיח לי שמחר אתה לא מבקש בכלל.
- אתה יכול לראות עכשיו את תוכנית הטלוויזיה שאתה כל כך רוצה, אבל תבטיח שתקום מחר בבוקר בעצמך בזמן.
- (ושיא האבסורד): השבוע שמעתי אמא בגינה סוגרת עם בנה בן החמש הסכם חתום בשלושה עותקים שהיא מרשה לו לטפס על החומה הגבוהה, והוא מבטיח לא ליפול.
אני אשחרר לך עצמאות, ואתה תיתן לי אחריות - זה שם המשחק
האם ילד בן ארבע יכול להבטיח הבטחה עתידית שתבוא על חשבון הרצונות שלו שיהיו באותו רגע עתידי ממוקדים ועכשוויים? ואם הוא לא עומד בהסכם או בהבטחה שהבטיח, ברגע נתון שבו היה מוכן גם למכור את אביו ואמו בעבור עוד קרמבו, מה זה אומר עליו? ומה זה אומר עלינו ההורים, ועל הגבולות שלנו, שאנחנו מוכנים בכל מכשול של ויכוח/חוסר שביעות רצון/משא ומתן להחליף את הגזירה בהסכם שייתן לנו סולם לרדת מן העץ ושקט זמני לחמש הדקות הקרובות?
ואם הסכמים זה דבר חשוב ובעל ערך שאנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו לעמוד בהם, איך אנחנו נשמרים מהמלכודות הקלאסיות שרק יביאו אותם ואותנו למסקנה שאי אפשר לסמוך עליהם ושכל פעם שמופר הסכם, האכזבה והכעס כל כך גדולים (בהנחה שאנחנו לא נגררים לעוד הסכם אחרון ודי, רק כדי לרדת סוף סוף גם מהעץ הזה...)?
הסכם עם ילדים משמעותו היא שאני ההורה אשחרר לך חבל של גבול (ממתקים, זמני מסך, שעת בילוי, סדר יום ועוד), ואתה בתמורה תיתן לי הבטחה שבאופן עקרוני מסמנת לי שגם אתה הולך לקראתי.
וזה בדיוק שם המשחק: אני אשחרר לך עצמאות, ואתה תיתן לי אחריות. זו הגישה הנכונה ומוקד הקונפליקט בין הורים לילדים. הקונפליקט מגיע לעיצומו בגיל ההתבגרות בו המתבגרים שרוצים ודורשים עצמאות, אבל מתקשים בביצועי האחריות לבינינו, ההורים, שרוצים ודורשים אחריות, אבל מתקשים מאוד לשחרר לעצמאות.
אבל רגע לפני גיל ההתבגרות שוכן לו הגיל הרך, וכשעוסקים בדברים רכים צריך להיזהר שלא למעוך, לא ללחוץ, לשמור לפעמים כדי שלא ייפול לו הרך, ובעיקר לזכור שכל מה שאנחנו נראה בהם, הם יצליחו לראות בעצמם . אנחנו רוצים לגדל ילד שיודע שהבטחות צריך לקיים ובהסכמים צריך לעמוד.
ודווקא בגלל שאנחנו רוצים להפגיש אותו עם היכולות שלו לעמוד בהסכמים, אנחנו צריכים להבין ראשית, מה הן התכונות אליהן הוא נדרש: ילד צריך להיות אחראי, לדעת להתאפק, לדעת להתפשר, לדעת לדחות סיפוקים מידיים, להיות אמפתי ובעל יכולת לראות צרכים של האחר, ועוד ועוד תכונות שעד שאתם לא בטוחים שיש אותן לפעוט.
תצטרכו לשאול את עצמכם טוב טוב האם הציפייה שלכם שהוא יכבד את החלק השני של ההסכם ריאלית בכלל? בדרך כלל החלק השני של ההסכם הוא החלק הפחות נעים עבור הילדים, והוא גם זה שמתרחש בעתיד ולא כאן ועכשיו, וכזכור לכם, ילדים בגיל הרך חיים בכאן ובעכשיו כמעט לגמרי.
אז איך עושים הסכמים שבאמת יכולים לעבוד?
1. סמנו לעצמכם את כל התכונות שנדרשות לעמוד בהסכם או בהבטחה וצאו לחפש אותן בילדים שלכם עם זכוכית מגדלת. לא במקום בו לחצתם יד או נשבעתם זה לזו בהבטחה, אלא בשגרת החיים הרגילה. בכל פעם שמתגלה לכם שביב של התכונה שאותה תרצו לטפח, תגידו להם כמה הם אחראיים , יודעים להתאפק וכו', ספרו להם שאתם סומכים עליהם. תחשבו כמה מעט שומע ילד בגיל הרך שסומכים עליו, ומה זה אומר על היכולת שלו לסמוך על עצמו.
זכרו שכדי שילד יהיה מוכן לעמוד בהסכם שצדו השני מקפח אותו נקודתית, הוא זקוק לדעת שיש בו את כל התכונות האלה והוא זקוק להרבה מוטיבציה חיובית וידיעה ברורה שזה משתלם לו. כי בגיל הרך ״ משתלם״ בצורת ממתק הרבה יותר ברור ומפתה מ״משתלם״ לעמוד בהסכמים.
2. כוחה של הדוגמה האישית, כוחו של המודל, מכריע גם כאן, כי ילדים, כך ידוע, לומדים הכי טוב והכי ברור מהתנהגות ולא מדיבורים, אז במקום להסביר להם, תראו להם. תתחילו מהסכמים דביליים שבהם רק אתם משלמים את המחיר. תעשו איתם הסכם שבשבת תקחו אותם לבריכה, שתביאו להם הפתעה בדרך מהעבודה, שלא תאחרו להגיע הביתה. תלחצו על זה יד ממש כמו שהם גם מתחייבים למשהו. ואז, תעמדו בהסכם. ובדרך לבריכה בשבת תגידו להם איזה מזל שעשיתם הסכם, ושלמרות שלא כל כך התחשק לכם ללכת לבריכה, הנה, בזכות ההסכם, אתם עכשיו באוטו.
תחברו להם את ההסכם למקום שזה לא תמיד נוח לעמוד בו, אבל נורא כיף לקיים אותו, כי לעמוד בהבטחה זה ערך בפני עצמו שהרבה פעמים יותר חשוב מנוחות או הנאה (אבל הם צריכים לראות בשלב הראשון שיש שם קונפליקט).
3. כשאתם מרגישים שהם מוכנים להתאמן, תפגישו אותם עם הסכם שהחלק ״ העתידי״ שלו הוא קרוב. ״אני מסכים שתסיים לראות את התוכנית, אבל מיד כשהיא מסתיימת נלך לאמבטיה״. ואז, כשהוא מוחה/ מתרגז/בוכה/מנסה לייצר הסכם חדש, אתם פשוט מבצעים. לא כועסים, לא אומרים לו "אי אפשר לסמוך עליך". פשוט עוזרים לו בהבנה אמפתית ואסרטיבית לגשת להתקלח. כשסיימתם , גם אם זה לא היה נעים, תעטפו אותו במגבת ותלחשו לו באוזן איזה מדהים הוא שעמד בהסכם ואיפשר לכם לקלח אותו.
4. בכל המקומות שברור לכם שהוא כרגע מבטיח משום שהוא ממש רוצה, ושמחר או בעוד שבוע, כשתגיעו ״לגבות״ את הצד שלכם בהבטחה, הוא לא באמת יוכל לעמוד בזה (בעיקר כי בגיל הרך אין יכולת קוגניטיבית לראות את המופשט, והרוב מסתכם בהווה), תחליטו ביניכם לבין עצמכם אם אתם באמת רוצים לחתום על הסכם הלוואה עם אדם שאין לו כסף, או לסגור שעת איסוף עם אדם שאין לו שעון, או רשיון. תשמרו על הגבול היכן שהוא חשוב לכם, ותוותרו עליו כשהוא לא ממש חשוב. גם במחיר של המחאות שיגיעו.
5. תזכרו שכשהם, הקטנים, לוחצים לכם יד ומסכימים, הם באמת רוצים ומתכוונים לעמוד בהסכם - ממש כמונו, שמבטיחים לעצמנו ש"ממחר נתחיל בדיאטה" או ש"לא נתעצבן שוב כשהם מתעכבים בבוקר", אבל ממש כמו שאנחנו לא עומדים בהסכמים ובהבטחות שלנו לעצמנו - כך גם הם. זה אנושי. ואז הם מאוכזבים מעצמם וכועסים, נשבר בהם משהו. משהו שהם זקוקים לו כדי להיות אחראיים.
אבא קנה לאמא טבעת חדשה. 19 שנה אחרי אותו היום באותו ארגז חול ארור, גם אני ענדתי טבעת נישואין והבטחתי הבטחה מתחת לחופה לשמור על הרבה יותר מטבעת. כשאמא הלכה לעולמה נותרה הטבעת בקופסא ועברה אלי. אמא הלכה לי לאיבוד ונשארה טבעת, חשבתי. החיים אכזריים והבטחות צריך לקיים.