אני זוכרת את הפעם הראשונה שאחזתי בכל אחד מילדיי, טרי, פועה, גור אדם קטן. נושמת אותו בפעם הראשונה, מריחה, מנשקת ולוחשת על אוזן קטנה ומושלמת: "היי חבר, ברוך הבא, אתה לא לבד. אמא פה". ידעתי שאם אצליח לתת להם תחושה שהם אינם לבד, כל השאר יעבוד בסדר. אם הם רק יגדלו בתחושה שמישהו מבין לליבם, שמח בשמחתם, רואה את תסכולם - הם יעמדו איתנים יותר מול העולם ומול רגעים אינסופיים של בדידות. המחשבה על בדידותם של ילדים, היא מחשבה בלתי נסבלת.
בכולנו יש דמויות פנימיות ששומרות עלינו מבדידות, קולות של האנשים הראשונים שטיפלו בנו, שאהבו אותנו. כשאנחנו ילדים אנחנו זקוקים להם בכדי להתפתח, להיות רגועים, להיות פנויים למשימות החיים. וככל שאנחנו גדלים, אנחנו מפנימים את הדמויות המשמעותיות ומייצרים יחסים עם העולם מתוך הדפוסים, החרדות והרגשות הטובים שנצרבו בנו בקשר האינטימי הראשון - הקשר עם ההורים שלנו.
אז אחת המשימות ההוריות הכי קשות והכי חשובות היא לפצח את המשוואה שבה הם, הילדים שלנו, לא מרגישים לבד רגשית, וזה מה שמאפשר להם לתפקד כשהם לבד במרחבים אחרים. הדוגמה הכי פשוטה תהיה בהתקף הזעם הקלאסי: הפעוט זועם כרגע על מציאות בלתי רצויה (מרגיש לבד) - ההורה מכיל, מבין, נותן לו תחושה של ביחד. הוא לא פותר לו את הבעיה, לא מספק את הצורך, רק נמצא איתו לרגע, באמת נמצא, ומבין כמה זה מתסכל. תחושת הבדידות של הפעוט מקבלת מענה והוא יכול יותר בקלות להתמודד עם המציאות הבלתי רצויה שבגללה התחיל התקף הזעם. התינוק הזוחל מרגיש בנוח לחקור ולשחק ואפילו להתרחק מאמא, דווקא כשהיא זמינה, יושבת במרחב שלו, לא מאיימת להעלם, פשוט נמצאת. העצמאות תתאפשר במקום שבו אין סכנה של בדידות.
להיות ביחד כשכיף זה הכי קל
מלאכת ההורות היא מלאכה שמשאירה אותי פעמים רבות בתחושה של בדידות. הרי אין מצלמות שמצלמות אחר צהרים חם עם כל הילדים בבית, וגם כשיובל חוזר בערב ושואל מה היה, אין טעם לשחזר מליוני רגעים של שוקו שנשפך, ריב קשה בין הבנות, צחוק מתגלגל, ציור שלא הצליח, מקלחות, שיחות קטנות, עייפות, חלומות בהקיץ שנקטעים שוב שוב שוב לקריאת ה"אמאאאאאאא". אז אני לבד, או בעצם קצת לבד, משום שהם איתי, הילדים נותנים תוקף ומשמעות לרגעים איתם. אבל לפעמים זה לא מספיק. בעיקר כי הילדים לא באמת רואים אותי כאדם שווה, אין להם יכולת לתת לי תחושה שהם מבינים אותי - את הרגע שבו אני נמצאת, את התסכול, ההנאה, מצב הרוח. אני השלוחה שאמורה לספק להם את התחושות האלה.
אז האם אנחנו יכולים לתת לילדים שלנו תחושה שאנחנו רואים ומבינים אותם? או שאנחנו בוחרים להיות ההורים האלה שמייצרים סדר יום או חוקים, שומרים על הילדים מסכנות, אבל לא מסתכלים להם בלבן שבעיניים ולוקחים את הזמן לתת להם תחושה של ביחד? והביחד הקל הוא סיפור, חיבוק, שיחה נעימה, ארוחה משפחתית, בילוי של שבת. אבל הביחד החשוב הוא דווקא כשאנחנו כועסים, דווקא כשהם לא עומדים בציפיות, כשהמציאות משתבשת, כשאנחנו נפגעים, כשהם נכשלים או לא מרוצים. שם, במיוחד שם, אם נהיה ביחד איתם, אם הם לא ירגישו לבד, נראה מופע אחר לגמרי של התמודדות מצידם.
וכן, זה אומר להבין מה מכעיס אותו, גם אם זה עלינו. זה אומר לחזור אחרי המשפט שלה, להנהן בראש ולהגיד: "אני מבינה, זה באמת נורא מרגיז שאני לא מאפשרת לך לנסוע עם חברים לאילת, גם אני במקומך הייתי כועסת" - לא ממקום של מניפולציה, לא בהתנשאות, בלי "אבל", בלי כוח, ובעיקר בלי ניתוק מהסוג שמשאיר אותם לבד ומשפטים כמו "אני איתך לא מדברת אם את מגיבה כך", "עם מי בדיוק את חושבת שאת מדברת, גברת צעירה?", ו"עד שלא תירגעי אין לנו על מה לדבר". כי הרי כמה זה קשה להירגע כמרגישים לבד. כמה קשה להתנסח במילים מכבדות כשעכשיו, מעבר לתחושת הכעס, יש גם חוויה של נטישה. כמה קשה לקבל את הכללים שלכם, וכמה קל לברוח לאילת ולסנן אתכם בטלפון, אם בכל מקרה אני מרגישה לבד, אז לפחות אני אהיה לבד עם החברות שלי.
בגיל ההתבגרות אנחנו כבר בתחרות רצינית עם החבר'ה. הם תמיד יספקו תחושה של ביחד, והם כל כך מפתים ואטרקטיביים כי הם ממלאים את חור הבדידות בצורה פשוטה ומתגמלת. שם הילדים שלנו ימצאו תחושה של שייכות ומשמעות, וטוב שכך! אבל לא תרצו שהם ייקחו אתכם איתם לדרך? לא תרצו להיות בתוכם, להגיד להם ממה להיזהר, כמה הם נפלאים, איך הם יכולים לסמוך על עצמם ומה בשום מחיר לא לעשות בשביל החבר'ה?
אם דווקא ברגעים הקשים תשכילו להיות איתם ולא לנטוש, אולי אז הם ייקחו אתכם למסע שלהם. אולי אז כשיהיה להם קשה, הם לא ירגישו לבד. אולי אז הם ידעו להבין את עצמם, ממש כמו שאתם הבנתם אותם כל השנים; לקבל את עצמם דווקא כשהם לא במיטבם, כי אתם הצלחתם לעשות את זה, ולייצר מערכות יחסים משמעותיות שמאפשרות להיות ביחד במקום מאוזן. ואז, כשהם יהיו לבד, הם לא באמת ירגישו לבד. וזה קצת מה שהבטחנו להם כשהם נולדו, לא?