הרצאה גדולה, אולם מלא, הבגדים מוכנים מאתמול. אני מעירה את הילדים מוקדם מהרגיל, מתקתקת תסרוקות לבנות, מאתרת קפוצ'ון שהלך לאיבוד, קצת קורנפלקס והם יוצאים, יובל מסיע היום לבית ספר. לוקחת עוד שלוק מהקפה, עוברת על הכרטיסיות, מתאפרת, השיער מסרב לשתף פעולה אז אוספת, יוצאת מהבית בזמן, מגיעה לקמפוס, מחנה, מעיפה מבט אחרון במראה, מתקנת אודם שנמרח מעט, מתרגשת, תמיד מתרגשת. מין דריכות נעימה ומעיקה. מביטה בשעון, יש עוד עשר דקות, אחכה עוד חמש ואז אתחיל לצעוד, שמה שיר שעושה לי מצב רוח טוב, שוב מביטה בשעון, יוצאת. ואז זה קורה.

בושות מהרגע שיוצאים מהבית
לשיימינג אין עדיין מילה בעברית, אבל תחושת הבושה נוכחת היטב בחיינו הבוגרים, ובחיי ילדינו היא גבוהה לאין ערוך. ואני לא מתכוונת רק לשיימינג של הרשתות החברתיות, אלא לתחושה שנוכחת בשדה החברתי של כל אחד מילדינו, כמעט מהיום הראשון שהוא יוצא את פתח ביתנו אל המסגרת החינוכית הראשונה: מבט מתלחשש של קבוצת ילדים, בחרו אותי אחרון בשיעור ספורט, עניתי תשובה לא נכונה והילדים האחרים צחקו, נפלתי בחצר וכולם הסתכלו, אמא הלבישה אותי במכנסיים מוזרים (שהיא חשבה שהם נפלאים ואופנתיים) ומישהו מעיר על זה משהו לפני כולם, ברח לי פיפי וראו, הילדים צוחקים כי אני משקפופר/רזה/נמוך/חנון/מגמגם/הולך לאט/אוכל מוזר/נפלה לי שן/הסתפרתי ועוד עוד.
כשהבושה או ה"הביישה הפומבית" פוגשת את ילדינו שם בחוץ והם נשטפים בזרמה החם, הם בטוחים שבאותו הרגע נעצר היקום כולו, נדלקו כל מכשירי הטלוויזיה וכל הערוצים משדרים את ההשפלה שהם חשים. הם הופכים באותו רגע לטעות, והטעות הזו תלויה בכיכר העיר לעיני כולם.
שיפוטיות וביקורת הן תכונות שרובנו מתהדרים בהן כ"חיסרון של אינטלקטואלים" אבל כשהן הופכות לשיטת חינוך, כשהבית שלנו לוקח באופן קבוע את תפקיד המבקר, המתקן, השופט, אנחנו מצליחים עם כוונות טובות לגדל ילדים שיודעים להיות השופטים הכי טובים של עצמם. ובסביבה שיפוטית וביקורתית צומחות הבושות הכי גדולות.

ילדים רוצים לתקן את עצמם ולהשתפר כשהם שומעים מילה טובה. פחות כואב להם כשמנשקים אותם ופחות כועס להם כשמבינים את הכעס שלהם. אם אתם חושבים שהביקורת שלכם מחסנת אותם, אתם טועים. היא הנגיף המחליש שהחדרתם לגופם, אז תשאלו את עצמכם טוב טוב אם זה שווה את המסרים החינוכיים ואת הרצון ליישר אותם.
וכן, תעמדו לפניהם קצת פחות מושלמים. ספרו להם על בושות שלכם, על כישלונות ופדיחות, כדי שירגישו אנושיים יותר. ספרו להם על המחשבות שלכם באותו הרגע, ספרו שכשנכנסתם בטעות לשירותים הלא נכונים חשבתם שכל העולם לועג לכם למרות שהיה שם רק איש אחד. ספרו שכשטעיתם זה הרגיש נורא וחשבתם להפסיק לנסות, אבל אז אמרתם לעצמכם בלב שכדאי אולי להמשיך. ספרו שכשריכלו בעבודה על מישהי אחרת השתתפתם, אבל אז כשראיתם אותה בוכה בצד ניגשתם וביקשתם סליחה. תחזקו אותם בכל פעם שהם רואים את רגשותיו של האחר ותגידו להם כמה זו תכונה חשובה, כי להיות רגיש זה להרגיש ומי שמרגיש לא רק שמחה והצלחה אלא גם תסכול ובושה הוא אמיץ, כי זו הדרך האמיתית להתחסן וזו הדרך האמיתית לדעת שבחיים לא נהיה מחוסנים לגמרי.

כשהאולם התרוקן מאנשים נותרו רק פרורי סוליה שחורים על הבמה, עדות לעוד חוויה מורכבת של בושה, פחד, אומץ וחוסר שלמות. פסעתי חזרה אל החניון יחפה ונמוכה בשבעה ס"מ, וכשרגליי דרכו בשלוליות הגשם הציפו אותי דמעות.
תגובות