לפני חודשיים החתולה בחצר שלי המליטה חמישה גורים חדשים, ואני חשבתי על הסמליות שבכך והחלטתי להפסיק לקטר על גן החיות שבחוץ. על גניבות האוכל מהשיש כשהדלת נשארת פתוחה, על הפרעושים בקיץ ועל שאר המפגעים שבאירוח חיות מחמד, ועוד כאלה שלא בחרת בהן.
פעמיים בשנה היא ממליטה. האב הגאה, חתול בגודל פרה, מגיע פעמיים בשנה לבצע בה את זממו תוך שהוא נושך את צווארה ולא מאפשר לה לחמוק, והיא מקבלת בהכנעה את הגזירה, ממליטה חרישית מאחורי השיחים, ואז מניקה, שומרת, מלקקת, ישנה איתם עד שהם גדלים וחוזר חלילה.
"מה הסיכוי שהחתולה בחצר שלנו תמליט חמישה? היא תמיד ממליטה שניים או שלושה", אמרתי ליובל, ומיד התחלנו לבחון אותם ולזהות בהם את כל אחד מילדינו: השחצן, ההיא שמגיעה הכי מהר לשד, המוזנח הרזה שנשאר מאחור ודורש טיפול מיוחד, השובב, המועדף. המועדף הוא גם הבריא ביותר, זה שמפלס את דרכו תחת לשונה, תחת חסותה, ותמיד הוא מבריק יותר, מלא יותר, בוגר יותר. אבל אולי בלב שלה הוא לא המועדף. אולי בלילה, כשהם מכורבלים יחד בתוך החשיכה, היא דואגת לכולם אותו הדבר, אוהבת את כולם. אולי מה שנראה מבחוץ בשליטתה, נמצא בעצם בשליטת הטבע בלבד.
חוקי הטבע לא עוצרים בחדרים מעוצבים
במהלך היום היא מנסה לקחת מנוחות קצרות כשהם משחקים לידה. לפעמים כשהיא מניקה, אחד מהגורים נושך ומכאיב לה אז היא מזיזה אותו עם החוטם שלה. כשהם מתרגלים טיפוס על העץ או רבים ביניהם היא פוקחת עין, וכל יום כשמחשיך היא מייללת להם והם מגיעים למקום המרבץ מאחורי כסאות הישיבה שלנו ונערמים עליה לקראת שינה. כל בוקר, כשאני יוצאת עם כוס הקפה הראשונה, אנחנו מביטות אחת בשנייה - שתי אימהות, והירוק בעיניים שלה פוגש את החום בעיניים שלי ולרגע הם מתערבבים. שתינו יודעות שאנחנו יצורים אחרים, אבל עמוק בפנים אנחנו אימהות לגורים.
אני וכוס הקפה שלי רחוקות מהטבע. מה אני יודעת, יצור מפותח שכמותי, חושבת שאני בוחרת, חושבת שאני בשליטה, ישנה עם הגורים שלי מתחת לגג, משלמת משכנתה ומנסה לשכוח שאני חלק מיקום שבו שולטים בסוף חוקי הטבע. ומה אנחנו, אני והחתולה, רוצות בסופו של יום בשביל הגורים שלנו? שידעו להסתדר ולשרוד בטבע, שידעו להיפרד מאתנו בהדרגה ובאומץ, שידאגו לעצמם למזון ולמחסה כשאנחנו לא נהיה ושיולידו גורים משלהם יום אחד. אז בצניעות גדולה אני מתפנה לחשוב על חיי בטבע וללמוד מהחתולה בגינה שלי כמה דברים בסיסיים:
1. אי אפשר לשרוד בלי מגע
ההתכרבלות, החיבוק, הליקוק, הנשיקה, החיכוך, העור אל עור - כמה פשוט וכמה מרגש להבין שהמגע הוא מנגנון בסיסי שבלעדיו לא יתקיימו החיים. מלאכת האהבה הבסיסית הזאת נשכחת מאיתנו לפעמים בהיותנו יצורים עליונים, מחנכים, מתוחכמים, השגיים, מתקתקים ותחרותיים. כי כשאנחנו כועסים אנחנו לא יכולים לחבק וכשאנחנו מחנכים אנחנו לא יכולים לנשק, אנחנו יכולים לעשות את זה רק כשאנחנו משחררים את המחשבות, נמצאים ברגע וחוזרים אל מנגנוני ההישרדות הבסיסיים. במגע נמצאת אהבה ללא תנאי וללא מילים. וכשאנחנו מחבקים אנחנו מחובקים, כשאנחנו מכרבלים אנחנו מכורבלים וכשאנחנו מנשקים אנחנו מנושקים. כמה חכם הוא מנגנון המגע, שמספק לשני הצדדים בצורה שוויונית את כל מה שהם צריכים כדי לשרוד.
2. לינה משותפת זה לא פינוק
אין חיה בטבע שמניחה את הגורים שלה כשהם בני חודשים ספורים במקום מרוחק, מצפה שידעו להרדים את עצמם ופורשת לישון במקום אחר. בראשית חייו של הגור, הביטחון שלו בעולם תלוי באופן בלעדי בדמות שתשמור עליו ותגן עליו מכל סכנה. שום דבר לא יכול להתחרות בתחושת הסמיכות אל האם השומרת, שום דבר לא יכול להתחרות בנשימות המוכרות שלה או בריח גופה.
ככל שיגדל הגור, ככל שיתחזק ויהפוך לנפרד, עצמאי ומתפקד, כך יוכל להישען על עצמו בכדי לשרוד, לעצום את עיניו ולדעת שהוא לא בסכנה כי יש לו את עצמו. פחד הנטישה הוא לא פחד שהגורים שלנו אמורים לפגוש בחודשי חייהם הראשונים, אז בבקשה אל תתנו להם לצרוח בחדר המעוצב עם מנורת הלילה של הפילפילון ותספרו לעצמכם שאתם עושים להם טובה.
3. חובתו של ההורה לשחרר
ככל שהגורים שלנו גדלים הם יפגשו את הטבע, לפעמים ביופיו (כיף בגן) לפעמים בכיעורו (דחפו אותי בתור למגלשה). ההורה האחראי אמור לדאוג שלא יטרפו אותם, אבל הוא ממש לא אמור לדאוג שהם לא יפגשו את כיעורו של הטבע.
המלאכה הכי קשה היא להביט בהם מתוסכלים, נעלבים, כועסים, מתרסקים, מותקפים ומתמודדים, ולהיות שם כדי לשמור מהטורפים הגדולים אבל לתת להם להתמודד. כי כדי שהם יוכלו לגדול, כדי שהם יוכלו לשמור על עצמם, הם חייבים לפגוש את העולם.
בדיוק כמו החתולה שנותנת לגורים שלה לשחק, לטפס וליפול, להישאר בלי אוכל כשאח שלהם חוטף להם, ואחרי כמה שבועות כבר נותנת להם לצאת מהחצר, מביטה בהם כשהם חושפים שיניים פעם ראשונה למראה חתול זר שמתקרב, צופה בהם נבהלים מרעשים חזקים כדי שעוד שנייה, כשהיא תבעט אותם אל החיים, הם יוכלו לשרוד.
זה לא קורה ביום אחד אבל זה תהליך ברור - לא נביא להם אוכל בשנייה שהם יוכלו להביא לעצמם, לא נגן עליהם כשהם יוכלו להגן על עצמם, לא נתקשר לאמא של חבר שהעליב אותם או נכין איתם שיעורי בית בתשע בלילה, לא ניסע לבית ספר עם הסנדוויץ' שהם שכחו בבית, גם לא נדבר עם המ"כ שלהם בצבא, לא נסדר אחריהם, ננקה ונבשל להם כשהם בני 17, לא נסיע כשהם יוכלו לנסוע באוטובוס או נקנה צעצוע חדש כשהם מאוכזבים מהצעצוע שקיבלו במתנה כי זה לא בדיוק מה שהם רצו. נזכור שאנחנו אחראיים לעצמאות לאחריות ולביטחון שלהם לא בכך שאנחנו מספקים אותם אלא בכך שאנחנו לא מספקים אותם ונותנים להם להתמודד.
4. אחים רבים בטבע
ראיתם פעם גורים משחקים? זה יכול להיות עם ג׳וק מסכן שהתהפך על הגב, אבל מהר מאוד זה מגיע לשני גורים נושכים קלות, מתגלגלים, חושפים שיניים, מסתערים עם כפות רגליהם ובעיקר נהנים מכל רגע. לריב זה כיף, ולפעמים זה יכול גם להכאיב, לתסכל, אפילו להכעיס, אבל אין כאן קורבן ומעוול, אין שופט שייקח את הג׳וק מהפה של גור אחד וישים אותו בפה של הגור השני כי הוא לקח אותו קודם. הם מתמודדים, רבים, חוטפים, נושכים, מתגלגלים ונהנים, ועל הדרך מתרגלים יחסים, הישרדות, נפרדות, הבנה של משימות החיים וידיעה אינסטינקטיבית שהחוקים שתקפים בין אחים לא תקפים עם חתול זר. שהביטחון לריב בתוך המשפחה מאפשר להם חוסן בחוץ.
גם כשגור אחד נותר כל הנקה ללא פטמה ואמא שלו לא מתערבת, הוא לומד לדחוף חזק יותר או למצוא זווית אחרת להגיע אל היעד. והאמא יכולה להביט בהם רבים, משחקים, מתגוששים ולדעת שהכל בסדר, שהיא יכולה לנמנם כי הם ביחד והם עושים את זה לידה וזה מה שאמור לקרות בין אחים.
5. לנו יש מילים
השפה שניתנה לנו, בני האדם, היא מתנה שנועדה לדייק אותנו. לדייק את האהבה שלנו, את היכולת להבין צער, מצוקה או תסכול של מישהו אחר. אבל בעולם האנושי שלנו, מילים הן גם חיית טרף שצריך להיזהר ממנה. להשתמש בהן נכון זו משימה הורית מאתגרת וקשה, אבל גם מתנה גדולה שתשרת את ההישרדות הכי משמעותית של הצאצאים שלנו, ההישרדות החברתית.
מילים מעודדות תהיינה נבואה שתגשים את עצמה בדיוק כמו מילים מייאשות, שבהן אנחנו משתמשים כדי להגיד לילדים שלנו מה הם לא, ומה יהיה העונש שלהם, וכמה אנחנו מאוכזבים כשהם מתנהגים ככה ולמה תמיד הם כאלו. תדברו מילים של כוח - הם ישתמשו במילים של כוח; תדברו מילים של ביקורת - הם ישתמשו במילים של ביקורת; תדברו מילים של חוסר שביעות רצון ותסכול - אלו תהיינה המילים הפנימיות שלהם; תדברו מילים מאשימות - הם ילמדו להאשים; תדברו מילים של הבנה - הם ידעו להבין; תדברו מילים של אמונה - הם יאמינו; מילים של עידוד - הם ידעו לעודד את עצמם; מילים מקרבות - הם ידעו להתקרב ולהרגיש קרובים; מילים של סליחה וחוסר שלמות - הם ידעו שזה בסדר לבקש סליחה ולא להיות מושלמים. ויכול להיות שלפעמים מספיק גם "מיאו" אחד ושאנחנו מדברים יותר מדי.