עוד בחדר הלידה, כשאחזה בו לראשונה, היא ידעה שהוא מיוחד במינו. משהו בתווי הפנים היפיפיים שלו, בבכי השקט והמתחשב, אפילו באיך שינק, בקצב וברוגע שלא הכירה. הוא היה רגיש כל כך ועדין. התינוק היפה שלה פילס את דרכו ללא מאמץ אל ליבה ואל תוך התא המשפחתי, הצטרף לשתי אחיותיו הגדולות ואל אבא שכל כך רצה בן עד ששחק את כל בדיחות הקרש האפשריות על יורש/שחקן כדורגל קטן/עוד גבר שירים את האסלה בבית הזה. אבל התינוק הזה יגדל ויאהב לרקוד, יתרחק מכדורים, וכשאף אחד לא יראה הוא אפילו לא ירים את האסלה.
"כולו לב", הוא ישמע את אמא אומרת לחברות בכל פעם שיפחד או ייעלב ויבכה מהר מדי. ואבא? עם אבא הוא יצטרך להחזיק חזק בפנים הרבה דברים. הוא יצטרך לבגוד קצת במי שהוא ולדמיין שהוא גבר שבגברים בכדי לגרום לאבא לחייך, לא לדאוג, לא להתאכזב. עם דמיון לא תהיה לו בעיה, הצד הזה יתפתח מהר מאוד כדי לעזור לו לשרוד את רגישות היתר, להתאים את עצמו להבדלים בין אמא לאבא, להתמודד עם חברים שיצחקו עליו בגן כשהוא תמיד ישחק עם הבנות ועם המילה "הומו", שתאמר ותכתב מוקדם מדי בוואטסאפ או בחצר בית הספר. הדמיון גם יעזור לו להיות רקדן מחונן, שיצליח להרשים בנחישות וברגישות שלו את כל המורים לריקוד.
ובלילה לפני השינה, כשיגיעו הפחדים, הוא ידמיין את עצמו כמו תמיד עף מעל הבית, מעל המכולת של יוסי, מעל חצר בית הספר, אל עבר חוף הים - המקום שבו הוא ואבא יאהבו להיות ביחד, המקום שבו הם יצליחו להיות סתם אבא ובן והוא יוכל לשחרר ולהירדם.
זה לא פוליטיקלי קורקט לדבר על הורות בהקשר מגדרי, אבל אין כמעט הורה שלא חווה את ההבדלים בין בנות לבנים ואת האופן שבו הם מפעילים אותנו רק בשל העובדה שאנחנו חולקים את אותו המין. הקלישאה תדבר על המאהב הקטן שיהיה לאמא כשייוולד לה בן, ואיזה כיף לאבא לבנות. אצלנו בבית, אני יודעת כל כך טוב להטיח בפניו של בעלי היקר כשהוא נכנס באחד מבנינו בדרכים שאין מילה לתאר אותן מלבד חוסר מודעות, והוא מצחקק עליי מהצד כשאני מופעלת על ידי המתבגרת ומאבדת שליטה מולה כאילו עמדתי מול עצמי ומול אמא שלי ומול כל חולשותיי.
"אל תתערבי", הוא אומר לי כשאני מנסה לשפוך קצת אור ניטרלי על התגובה שלו לבנים, כשבעצם מה שהוא מנסה להגיד לי זה "תרשי לי להגיב מהבטן כי כואב לי עכשיו, כי הילד הזה הפך לכל מה שחלמתי שהוא לא יהיה, כי אני לא מצליח לחסוך ממנו את כל מה שעבר עליי בתור ילד, כי אני יודע מה זה להיות בן ולך אין מושג. אז תפרגני לי את חוסר המודעות הזה, תני לי להישמע כמו אבא שלי, כי כרגע אין לי אופציות אחרות לנהל את עצמי מולו. כרגע אני מתעסק בעצמי ומכסח אותו, כי אולי ככה אני אצליח לשבור את התחזית השחורה שלי לגביו".
אבא בוכה על בן בוכה על אבא
גם אם קראנו את כל מדריכי ההורות בתבל ואנחנו חושבים שאנחנו מצוידים בכל הבינה האפשרית לגידול ילדים מאושרים, יגיע הרגע שבו נפגוש את שדה העיוורון שלנו. ברגע הזה אנחנו נגיב מול התרחשות חיצונית, מול ילד ספציפי, בתגובה כל כך אמוציונלית, שאם מישהו יתבונן מהצד הוא לא יבין למה היא כזאת עוצמתית, למה אנחנו לא מצליחים לשחרר ולדבר את המסר אחרת, למה כרגע לא ברור מי ההורה ומי הילד.
בכל פעם כזאת, שבה נפגוש את עצמנו בעוצמות האלה, נמצאת הזדמנות למודעות, להבנה שהתגובה הסוערת, המאוכזבת, הנעלבת, הכעוסה יתר על המידה - אינה קשורה בילד או במעשיו, חמורים ככל שיהיו, אלא במפגש שברירי בינינו לבין הבבואה שלנו, שמשתקפת אלינו ברגע נתון ומפעילה אותנו: מזכירה לנו מקומות כואבים בילדותנו, פחדים כמוסים, משאלות לב שלא התגשמו, קולות מן העבר. וזה תמיד יכאב יותר לאבות מול בנים, ולאימהות מול בנות.
בנקודה הזאת יש הזדמנות גדולה להשאיר מאחור את הפצעים ולהבין לעומק שהתערבבנו; שהילדה הזו שבחרה לצאת מהבית עם בגד מרושל, שלועסת מסטיק או מדברת בזלזול, שלא לומדת למבחן כמו שאני חרשתי בגילה, שפועלת לא נכון בשדה החברתי, שמשאירה את המגבת שלה על הרצפה ולא משנה כמה פעמים מבקשים ממנה, ששומעת מוזיקה לא איכותית, שמפחידה אותי, מביישת אותי, מעליבה אותי - הילדה הזו פשוט מפגישה אותי עם עצמי; עם תגובותיה של אמי, עם משאלות הלב שלי לייצר אישה קטנה שלא תעשה את הטעויות שלי או שתהיה מודל משופר של מה שנהיה ממני. איכשהו במרחב שביני ובינה לעולם יחיו כל הכאבים שלי, ומתוך הכאב הזה בתוכי אני מגיבה. והתגובה הזאת תמיד תהיה כל כך שונה כשאחיה הבנים יצאו מרושלים מהבית - ואני אצחק או אעיר נקודתית, או שהם יאכזבו אותי - ואשב איתם לשיחה רציונלית ומנוהלת, או שהם ידברו אליי בזלזול - ויהיה לי כל כך פשוט לייחס את זה לגיל ההתבגרות.
אצל בעלי, לעומת זאת, הבנים יפעילו את כל הרגשות השליליים שהוא מצליח לנהל בהצטיינות מול הבנות שלו או בסביבת העבודה. אם פתאום הבן שלו יוותר מוקדם מדי, לא יהיה מספיק פרודוקטיבי, שאפתן, גבר גבר, עצמאי, מצטיין, חטוב, אסרטיבי או כל תכונה אחרת שתפגיש אותו עם תסכולים שלו, עם מקומות לא פתורים, עם החלום שהיה לו עבור בניו - יצא ממנו המכבש והמכתש והזעם שנכלא ביעילות במהלך השנים. אצלו זה לא יקרה, הוא לא יאפשר לילד הזה לוותר, אצלו לא יגדלו בנים לוזרים, חנונים, רגישים מדי, שונים מדי. בעיקר משום שזה כואב לו מדי והוא חושב בטעות, ממש כמוני מול הבנות, שיש לו שליטה על זה.
קצת ריחוק, קצת צניעות
אז שווה להקשיב לפעמים לבני הזוג שלנו, שלא מפעילים אותם כאבים דומים לשלנו, ולהתנתק מהמשקולות שמכבידות עלינו ויכבידו על ילדינו כל החיים. נוכל גם להיעזר בהתנהלות שלנו מול הילד שלא מפעיל אותנו כדי להבין ששם נמצאת התגובה השקולה והמאוזנת יותר, שם אנחנו כנראה הורים טובים יותר, שם אנחנו זוכרים שלא משנה מי הם, מה העדפתם המינית, כמה הם יפים, רזים, מצטיינים או חברותיים - אנחנו כאן בשביל ללוות אותם, לאהוב אותם, להתגאות בהם, לקבל אותם ללא תנאים. כי מי כמונו יודע כמה כאב שוכן במקום שבו אמא לא קיבלה את בתה או אב לא קיבל את בנו. כמה התנאים הרגשיים האלה משאירים אחריהם צלקות לשנים.
אני חושבת שרק אחרי 12 הריונות וחמישה ילדים הבנתי שאני יולדת את כל הילדים שאמא שלי כל כך רצתה ללדת ולא הצליחה. כשהרגשתי שגם חמישה זה לא מספיק, הבנתי שהחור שלה תמיד יהיה קיים בתוכי. את השיער שלי אני לא אוהבת פזור כי היא לא יכלה לסבול את זה, ואני תמיד חושבת שיכולתי להתאמץ יותר, להיות מסודרת יותר, רזה יותר, חכמה יותר, כי אני מתבוננת בעצמי דרך העיניים שלה. כשאני הולכת לישון בלילה, כל יום כמעט, אני שואלת את עצמי - אם היא הייתה פה, האם היא הייתה גאה? האם זה היה מספיק? מה עוד אני יכולה לעשות כדי להיות הילדה הזו שהיא כל כך רצתה? זה היה יכול להיות הרבה יותר פשוט אם היא הייתה פשוט גאה בי ללא תנאים. אם אמא הייתה יכולה להתבונן בבנותיה כמו שהיא מתבוננת בבניה - קצת בריחוק, קצת בצניעות וממקום של חוסר ידיעה, קבלה שמקבלים רק מישהו שלא מזכיר לנו את עצמנו, לא מזכיר לנו את הדפוסים החקוקים בנו מילדות. זה היה יכול להיות כל כך משחרר אם לא היינו שלוחה של החלומות של אף אחד.