ניסיתי להסביר שאין ארנק כי אמא מבולבלת, הייתי צריכה אולי להוסיף שאין ארנק כי אני לא ישנה בלילה בגלל אחותו התינוקת, ואולי אין ארנק כי אני דואגת לאחיו הגדול אחרי שיחה עם הגננת שסיפרה שקשה לו בתקופה האחרונה יותר מתמיד. אולי לספר לו שישבתי באוטו לפני שנכנסתי לגן וכעסתי על עצמי שלא מתחשק לי להכנס, כעסתי על עצמי שאני צריכה עוד כמה דקות של שקט במזגן, כי איזה מין אמא מגיעה לאסוף ילד ולא מתגעגעת.
אולי זה בגלל שראש השנה מתקרב ובחגים אני מתגעגעת נורא לאמא שלי שאיננה ועכשיו גם הארנק איננו.
הוא הגיב שונה מתמיד. כשהוא היה קטן, הדמעות זלגו נורא מהר. מאז שנולדה הבלונדינית הקטנה, הוא כועס, כמעט לא בוכה. עכשיו הוא כעס מאוד. הסתכל עליי בעיניים מבריקות, מצמץ מהר כאילו מורה לקערות העיניים הכחולות שלו לא להזיל דמעה, ואז צעק בקול "אמא, אני שונא אותך!".
אני חושבת שגם הוא נבהל, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא שנא אותי בקול רם.
כבד את אביך
אז מה זה הכבוד הזה שמצוי במקורותינו ושבצידו הבטחה לאריכות ימים? ולמה כשהילד שלי אומר לי "אני שונא אותך" או "את פויה" או "את מגעילה/מעצבנת/קקי", אני מרגישה שחלה עליי החובה ההורית היהודית והמוסרית להסביר לו בדרך הברורה ביותר שכך הוא לא יכול לדבר אליי, לא בבית הזה?
לכבד מישהו, אם תשאלו את בנכם בן הארבע, פרושו לחלוק איתו את חטיף התפוצ׳יפס שלו. משעשע, אבל בואו נחשוב על זה רגע. מבחינתו לכבד זה לתת למישהו משהו שבתאוריה יכול להיות רק שלו. זה לראות אדם שרוצה משהו שלך יש, לתת לו, ועדיין ישאר לך והוא יהיה מרוצה (ועל הדרך אמא תחייך ותגיד "יש לי ילד נדיב").
לכבד משמעותו להיות מסוגל לדמיין שאם אתה היית בלי החטיף, היית רוצה שיכבדו אותך, אבל גם להבין שאי אפשר להכריח אדם לכבד. אז אולי אין מרחק כל כך גדול? אולי היכולת לנהוג ברעך כפי שהיית רוצה שינהגו בך הוא הכבוד הזה?
אבל מה קורה כשלך לא נשאר? מה קורה כששקית התפוצ׳יפס המטאפורית מתרוקנת כמעט עד הסוף, ומישהו מבקש ממך, שלא לומר דורש ממך, לכבד? הילד שנמצא בחווית התסכול הוא הילד עם התפוצ׳יפס האחד בשקית, וכשהילד הזה נמצא בחוויה של חוסר/דאגה/חרדה/חוסר שליטה/תסכול, הוא לא פנוי להיות נדיב, לא כלפי עצמו ולא כלפי רעיו.
הוא בכלל לא יודע שזו החוויה, הרגשות השליליים גולשים ממנו, האכזבה והכעס משתלטים עליו, העצב על מה שרצה ודמיין ומה שלא יהיה יותר כי אנחנו שמנו גבול או כי לא מצאנו את הארנק או כי כיבינו את הטלוויזיה או כי הוצאנו אותו ממשחק לאמבטיה ועוד ועוד - העצב הזה משתחרר לו בזעם ובאותו הרגע, כשהוא אמור לתרגם את זה למילים, יוצאות לו מילים מוזרות ונוראיות, "אני שונא אותך".
הוא בכלל לא יודע שזו החוויה, הרגשות השליליים גולשים ממנו, האכזבה והכעס משתלטים עליו, העצב על מה שרצה ודמיין ומה שלא יהיה יותר כי אנחנו שמנו גבול או כי לא מצאנו את הארנק או כי כיבינו את הטלוויזיה או כי הוצאנו אותו ממשחק לאמבטיה ועוד ועוד - העצב הזה משתחרר לו בזעם ובאותו הרגע, כשהוא אמור לתרגם את זה למילים, יוצאות לו מילים מוזרות ונוראיות, "אני שונא אותך".
אני שונא אותך שרוקנת לי את שקית התפוצ׳יפס, אני שונא אותך שאת גורמת לי עכשיו לוותר על משהו או להיפרד ממישהו או ללכת לישון או לנעול את הנעליים. אני שונא אותך עכשיו כי אני לא יודע להסביר לך בדיוק מה אני מרגיש, אבל אני חושב שזה קשור אלייך ואל החוקים או המציאות שאת מכתיבה, ואני לא פנוי לכבד או להיות נדיב, לא לעצמי ולא אלייך. ודווקא עכשיו, כשהשקית שלי ריקה, דווקא עכשיו כשכל הרגשות המפחידים האלה מציפים אותי, את אמא ואתה אבא מתעסקים בעצמכם ובכבוד שלכם, ואתם כועסים עליי ואומרים לי שאני חצוף ושככה לא מדברים ושאני לא מכבד. אתם לא מבינים שאני לא יכול לכבד כרגע כי לא נשאר לי? אז מה אני אמור לעשות כשאין לי חטיף בשקית ואתם מבקשים שאני אכבד?
כבדו את ההורה שבכם
ואז אנחנו מגיבים בשלל תגובות מעניינות אבל לא רלוונטיות: "אני דווקא לא שונאת אותך", "זה עושה לי מאוד עצוב כשאתה מדבר אליי ככה", "מה אמרת עכשיו?", "אתה יודע שלא מדברים ככה", "זה בכלל לא משנה כמה אתה כועס עכשיו, ככה אתה לא תדבר בבית הזה".
תבינו, מה שהוא התכוון לומר זה "אמא, אני כועס עלייך עכשיו כי את לא מספקת לי משהו שאני רוצה (רוצה, לא צריך), וכשאת לא מספקת לי משהו שאני רוצה, אני נתקל בחיים שלא מספקים לי את מה שאני רוצה, וזה כואב לי ומרוקן אותי ואני כועס".
כשלא נתעסק במילים או בפרשנות או בכבוד שלנו, נצליח לענות לילד הכואב בתשובה למילים "אמא אני שונא אותך": אני מבינה שאתה כועס/מאוכזב/עצוב/מקנא/זועם/מתרגז כי אין לי כרגע ארנק ואנחנו לא יכולים לקנות לך את מה שרצית.
ואז לאט לאט הילד יבין שזה באמת מה שהוא מרגיש, ושאלו המילים המדוייקות לחוויה שהוא נמצא בה כרגע. ואז, ורק אז, כשהוא יבין שאנחנו - הורה וילד - נמצאים ביחד ולא מול או נגד, הוא יוכל להתפנות להתגבר, למצוא פתרונות, להירגע ולהבין שהחיים לא מחוייבים לספק לו את כל מה שהוא רוצה כל הזמן. שם, ביכולת שלנו לשים את הכבוד שלנו בצד ולראות רגע אותו, שוכן הכבוד ההורי האמיתי.
ירדתי אל הגובה שלו, בשביל שמוביל אל המכולת, הסתכלתי בבריכות שבעיניו, ואמרתי לו שזה באמת נורא מעצבן ששכחתי את הארנק, ושאני מבינה שהוא רצה נורא לקנות משהו במכולת ושבגללי עכשיו אנחנו לא יכולים לעשות את זה. הצעתי שאניח את התיק בצד וסתם נשב על המדרכה ונתעצבן ביחד על הארנק שנשכח ועל כל הדברים שהיינו יכולים לקנות בחמישה שקלים.
הנחתי את התיק בצד ובתוכו הנחתי גם את האגו שלי ואת הצריבה שהותירו בי המילים המבולבלות שלו, וישבנו ביחד, אמא מותשת וילד מאוכזב בן שלוש וחצי. הוא כבר לא כעס, הדמעות השתחררו. ושם על המדרכה, כשאני והוא נפגשנו עם החיים, היה הרבה כבוד.