הבן הבכור שלה כבר מזמן לא גר בבית, עזב מיד אחרי הטיול הגדול במזרח. שנה שלמה היא רצתה להפוך את החדר שלו לחדר עבודה, אבל משכה את ההחלטה כדי להשאיר לו פתח לחזור. בימי שבת בצהריים, כשהוא היה מגיע ומתחיל לדחוף ידיים לתוך הסירים, היא הייתה צועקת שאם הוא ימשיך - הלך על החדר שלו, את מכונת ההליכה היא תשים בדיוק איפה שהמיטה שלו. הוא היה צוחק ודוחף יד לסיר אחר, והיא הייתה מלטפת לו את הראש. כל כך התגעגעה לידיים שלו בתוך הסירים.
ואז הצטרפה חברה. שבת אחת הוא סימס מהדרך שיתנהגו יפה ולא יעשו בושות, והיא שמה מהר חזיה ועצרה מול המראה בכניסה לבדוק איך היא נראית בשבילו. היא לא בדקה איך היא נראית בשבילו מאז חטיבת הביניים, כשהייתה מסיעה אותו עם חברים. הם הגיעו ביחד על האופנוע, וכשהמנה העיקרית הוגשה לשולחן היא כבר ידעה שהוא מאוהב. היא ידעה שהילדה המקסימה הזו שהביא אליהם, החזיקה את הלב של הבן שלה.
באותה שבת הידיים שלו לא נשלחו אל הסירים שלה אלא מתחת לשולחן, לברך של נערה בת 27. שום דבר לא הכין אותה ליום שבו הוא סיפר שהוא חושב להציע לה נישואין. הכל היה צפוי, כל הסימנים היו שם, הם אפילו צחקו על זה ביחד עם הזוג הצעיר מספר פעמים, אבל כשהרגע הגיע היא הבינה פתאום שהוא כבר לא יחזור לחדר שלו; שהחיים עלו מדרגה; שהיא צריכה לשמוח ולהתרגש שמצא אהבת אמת, ושהיא איבדה חתיכה ממנו לעולמי עד. הוא עדיין הבן שלה, אבל עכשיו הוא גם של מישהי אחרת. עכשיו באמת יש לו חדר אחר בבית אחר. והיא, היא הפכה פתאום לדמות משנית בעלילה חדשה של החיים שלה, החיים של האמא של החתן. וכשהוא יצא מהם באותו יום ועלה על האופנוע, היא חיבקה אותו ואמרה לו כמה היא שמחה בשבילו, אבל בפנים היה לה גם עצוב.
החבל לא באמת משתחרר אף פעם
כל כך קשה לנו להבין איזה תפקיד אנחנו אמורים לגלם בסרט שלהם, בעיקר כשהם צעירים. ברור שבסרט שלנו הם מגלמים תפקיד ראשי, הם הרי הילדים שלנו, הם שלנו! איתם הפכנו להורים, איתם אנחנו מרגישים משמעות, שליטה, קירבה, אינטימיות, בהם אנחנו משקיעים את כל מה שיש לנו ואין לנו. אי אפשר לדמיין את הזמניות של הסיפור הזה, אי אפשר לדמיין שמשהו שהוא שלך ושאתה אוהב כל כך יצא מחזקתך יום אחד, ילך לדרכו, ואז, בתסריט הטוב, יהפוך להיות של מישהו אחר. אבל אם נבין היטב את חלקנו בתסריט, אולי ניטיב יותר עם עצמנו, איתם, עם התפקיד של להיות הורה.
אז במערכה הראשונה, החבל באמת יוחזק ממש קרוב. החבל שחיבר אותנו מבפנים הופך להיות חיצוני, רגשי, פיזי, ושני הצדדים אוחזים בו כאילו חייהם תלויים בכך. את החבל הזה, שיספר את סיפורם של היחסים, נצטרך לאט לאט לשחרר. ובואו נקפוץ רגע לסוף התסריט, רק כדי להירגע: החבל לא משתחרר אף פעם. הוא לעולם יחבר בינינו לבינם, אפילו אחרי לכתנו מהעולם, ויסמן את כל מה שאנחנו בשבילם והם בשבילנו. אבל הנה המשימה ההורית הכי קשה: להיות מצד אחד בכאן ועכשיו - בהחזקת החבל הרגעית, ובו זמנית במשימה הרחוקה, העתידית, של שחרור. ומה זה בדיוק אומר? זה אומר שגם כשהם בני חמש, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איזה מבוגרים נרצה שהם יהיו בגיל 25, והאם הדרכים שלנו מולם בכאן ועכשיו, משרתות את החזון ההורי הזה.
איכותו של החבל ועוצמתו תלויים ביחסים בינינו ובמידת העצמאות שתהיה להם. העצמאות לפתור בעיות ולבחור בחירות, העצמאות לטעות, העצמאות לקחת אחריות, לחלום חלומות, להרגיש רגשות חיוביים ושליליים, להיות משמעותיים ותורמים. העצמאות לעזוב את הקן ולהקים קן חדש. בכדי לפתח לאט לאט את העצמאות הזו, אנחנו חייבים להבין שהעבודה מתחילה ממש כשהם נולדים. בכל יום אנחנו צריכים לשחרר עוד קצת מהחבל, כדי שהם יוכלו להזדקק לנו קצת פחות.
ציור של יואב, בן 11
לתקן לעצמם את כל מה שיישבר
אז השבוע, כשבת ה-12 שברה את מסך הסלולרי שלה בפעם השלישית, נורא התאפקתי. בפעם הקודמת סיכמנו שהיא תלך עם מגן שרכשנו לה, כזה שבאמת שומר על המכשיר, אבל היא כמובן בחרה במגן האופנתי עם הנצנצים שמייצג את אישיותה בימים אלה אך לא באמת מגן על הטלפון. נזעקתי למטבח בריצה משום שחשבתי שמשהו נוראי קרה לה, צעקות האימה שלה פילחו את חלל הבית כאילו היא איבדה עכשיו את שני הוריה. כשהבנתי שזה רק הטלפון, התפניתי לתפקיד ההורי שכלל, כאמור, בעיקר להתאפק לא לתת לה סטירה, לא להזכיר לה מה היה הסיכום בפעם שעברה, וגם לא לחשוב על כמה זה הולך לעלות לי או איך אני גורמת לה לזחול על ארבע ולהגיד לי כמה אני צודקת, כמה היא טועה, וכמה בפעם הבאה היא צריכה להקשיב לי ולאבא שלה.
צעקות השבר שלה עברו מהר מאוד מצעקות ליקום ולאלוהי הניידים, לצעקות שכוונו באופן ישיר אליי, מהסיבה הפשוטה שכשראיתי שלא קרה לה כלום יצאתי מהמטבח בלי להגיד מילה. "איזו מין אמא רואה את הילדה שלה במצב כזה ולא עוזרת לה?", היא צעקה לעברי, ואני עניתי שכשהיא תירגע קצת נחשוב מה עושים. "איזו מין אמא לא מחבקת את הילדה שלה כשהיא בוכה כל כך?", היא הלכה אחרי וצעקה. הסתכלתי עליה, מכוסה בדמעות, אדומה וכועסת כל כך, ושוב נאלצתי להתאפק. להתאפק מלהגיד לה שהיא לא כועסת עליי, היא כועסת על עצמה, אבל היא לא מצליחה להכיל את זה אז היא מוציאה את זה עליי. הייתי צריכה להזכיר גם לעצמי שזה לא קשור אליי כרגע, זו היא והחיים, זו היא והאחריות שלה, והמכשיר הזה, שמסמל את העצמאות שלה בכל כך הרבה דרכים, משקף לה כרגע בשברים שלו את הדבר הכי קשה, את מה שאי אפשר להחזיר אחורה - החלטה אחת שגויה, רגע אחד של חוסר תשומת לב.
"את רוצה חיבוק? תבקשי חיבוק ואני אתן לך בשמחה", אמרתי (למרות שלא הרגשתי שום שמחה). "לא ככה", היא צרחה עליי והלכה לטרוק דלת של שירותים. נשארתי בסלון, מתאפקת בפעם החמישית. כעבור שש דקות ארוכות, שבהן צרחה בשירותים איך החיים שלה מחורבנים ואיזה אמא יש לה ומה היא תעשה עכשיו ושיט ופאק - כל המילים שהיו אמורות להביא אותי אליה לשם כדי להסביר לה שככה לא מדברים או שהיא חייבת להירגע או שמה שצריך לעשות זה אחת-שתיים-שלוש - היא יצאה לסלון. יכולתי לראות שהיא שטפה לעצמה את הפנים כשהיא נעמדה מולי, לקחה אוויר ואמרה: "אמא, נרגעתי. מה שנעשה זה שאני אשלם על תיקון המסך מהחיסכון שלי. אני יכולה לקחת את הטלפון לתיקון לבד אבל אני אשמח אם תעזרי לי. ועד שהטלפון יתוקן, אני אתקשר אליך מהטלפון של יהלי (חברה שלה) כי סביר להניח שנהיה ביחד. ואני רוצה בבקשה חיבוק".
שוב התאפקתי. התאפקתי לא לוודא איתה מה נעשה בפעם הבאה, מה היא למדה, כמה היא מצטערת מאחד עד עשר, ולמה היא חושבת שזה מגיע לכל המשפחה לאכול את הצרחות שלה. חיבקתי אותה חזק ולחשתי לה "תראי איך את גדלה, איך את לומדת, איך את פותרת בעיות. אין עלייך".
כי התפקיד שלנו הוא לא להתעסק בעצמנו. לא באגו שלנו, לא בדאגות או בפגיעות, ואפילו לא במשנתנו החינוכית הסדורה. התפקיד שלנו הוא לאפשר להם לאט לאט לבוא במגע עם החיים, לקחת אחריות, ללמוד עצמאות. כי בגיל 12 עוד אפשר לתקן להם את המסך, אבל בגיל 27 אנחנו רוצים שהם יתקנו לעצמם את כל מה שישבר להם, גם את הלב. אנחנו רוצים לדעת שהם יכולים להתמודד עם דברים נוראיים שיקרו להם, ולחילופין לשמוח ולנכס לעצמם דברים נפלאים. אנחנו רוצים להיות שם בשביל לשמוח בשמחתם, או לחבק, לנחם ולהבין את הקשיים שלהם. אנחנו רוצים להכין אותם לסמוך על עצמם, על הכוחות שבהם, על החוסן שהם פיתחו, שאנחנו פיתחנו בהם.
ואנחנו? אנחנו תמיד נהיה דמויות משניות אך כל כך מרכזיות בסיפור שהם יספרו לעצמם על עצמם. זה נשמע מאוד פאסיבי, אבל הפעולה של לשחרר חבל או להתאפק או לא לבקר או לא לפתור להם את הבעיה, היא פעולה אקטיבית ביותר. אנחנו תמיד נהיה שם בצד השני של החבל, אבל מהבורות שהם יפלו לתוכם, הם יצטרכו לטפס בעצמם. וזאת, זאת עצמאות אמיתית.