הבית של דודה חנה מנתיבות היה פשוט למדי ואפוף תמיד באווירה חמה וניחוח של משפחתיות ואהבה. הגעתי לשם, לחדר שהוכן לי במיוחד ובו מיטה נקייה וסדינים חדשים. למרות שהיו לדודה חנה ילדים קטנים בבית, ובעלה כל היום למד תורה בכולל השכונתי, חנה נתנה לי את מלא תשומת הלב וההקשבה להן הייתי זקוק.
בבוקר היא עזרה לי לקום, ליטול ידיים ולומר יחד איתה את ברכות השחר. בגלל שלא היה לה רכב, היינו נוסעים במונית לסופר השכונתי, שם הייתה מפצירה בי לקנות מוצרי מזון שאולי כך אני אסכים איכשהו לאכול אצלה. רוב הזמן לא הקשבתי. לפעמים זרמתי. סדקים קטנים של אור ואהבה החלו להיפתח אצלי. ידעתי שהגעתי לסוג של עיר מקלט אך לזמן מוגבל, כי לא אוכל להישאר בקונכייה של הדודה לתמיד. מתי שהוא אצטרך להבין איך ולאן אני ממשיך מכאן.
התחלתי להירגע, ולחשוב באמת על הדרך הארוכה שעברתי מתחילת המגיפה כילד שמן ומלא טראומות, עבור לעקשנות שלי לרזות בכל מחיר, דרך השנאה העצמית על כל פירור אוכל שנכנס לי לפה, ועל ימי הכפור בנשמה שליוו אותי לאורך כל התקופה.
"הבנתי שאני בבעיה חמורה והבעיה היא לא אני"
שבוע הפך לחודש וככה הזמן עבר. הרגשתי שהביטחון העצמי שלי מתחזק ואיתו גם ההיגיון הבריא. הבנתי שאני בבעיה חמורה אבל הבעיה היא בהחלט לא אני. הדודה ביקשה ממני לחשוב על לתת ניסיון נוסף לרופאים. "לפחות תצא שם מכלל סכנה, תעלה למשקל תקין של בני אדם, ותחזור בלב שלם בידיעה שעשית הכול. מכונית לא יכולה לנסוע ללא דלק, בדיוק כמו שבני אדם לא יכולים לתפקד ללא מזון".
"הפרעות אכילה שלום". ענתה לי המזכירה.
"שלום, מדבר אסי, הייתי אצלכם לפני כמה חודשים באבחון...תקשיבי...אני גוסס ואני רוצה להגיע אליכם עכשיו. תוכלו לפנות לי מיטה?", הקול שלי רעד. נורא התרגשתי, פחדתי לאבד את הצ'אנס הזה שנקרא החיים.
מחדר המיון הגענו אל המחלקה. ניסיתי ללכת בכוחותיי האחרונים אבל נפלתי. אימא הרימה אותי, ראיתי את כל ההמולה מסביבי ושמעתי שמישהו אומר: "גברת, למה הבאת אותו רק עכשיו? הוא כבר מת. הבן שלך כמעט מת..".
"בוקר טוב אסי, מה שלומך?", שאלה אותי מישהי. כנראה אחת האחיות.
"איפה אימא שלי?" שאלתי.
"היא תגיע בערב. הגעת אלינו עם גוף מותש ובתת תזונה נוראי. ממש ברגע האחרון, אתה צריך להתחזק טיפה. תנסה לישון...".
בהדרגתיות חזרתי לעצמי. בשבועיים הראשונים הייתי מחובר לזונדה, התניידתי בכיסא גלגלים ואז בעזרת קביים, ולא הורשיתי להסתובב או לעמוד יותר מדי. נמאס לי מהמצב הטיפולי שבו אחיות מקלחות אותי, ואני חלש פיזית וצריך להיות נתמך בכל מיני עזרים חיצוניים כדי לחיות. רציתי חופש מהמחלה,אם רק היה אפשר פשוט למחוק אותה מהמערכות שלי כאילו לא הייתה מעולם. התפללתי שלא אכנס לפחדים מלהעלות במשקל, רציתי שזה יהפוך לחסר חשיבות בעיניי. הרגשתי שהבלגן בחיים שלי נמצא בסוג של 'פאוז' במהלך השהות שלי במחלקה להפרעות אכילה ומשקל בתל השומר.
"זה לא שווה דקה מזמנכם"
פתאום הצלחתי לחשוב באמת על החיים. כשהגעתי למצב שבו אני חזק מספיק, ביקשתי ללכת ולהמשיך את הטיפול בבית. בזבזתי קרוב לעשור מחיי על המחלה. זה לא קרה ביום בהיר אחד. האנורקסיה השתלטה עליי בהדרגה, זה היה תהליך שבו הנפש סבלה. ואז הגיעה הירידה התלולה והעקבית במשקל, ובעקבות כך המון ריקנות ופחד. מה גם שהייתי בנקודת זמן רגישה שסחפה אותי אל מערבולות וסערות אין סופיות.
היומן הזה הובא בצורת הטור 'אור ועצמות 'כדי לתת לכם הקוראים הצצה לשגרת החיים שהייתה שלי. חשוב להבין שאנורקסיה אינה מחלת נפש משום שניתן להחלים ממנה, שלא כמו מחלות אחרות כמו סכיזופרניה או מאניה דפרסיה שהן כרוניות וחסרות תקנה. שמחתי להביא את הסיפור שלי באופן כמעט מלא. אני מקווה שמי שהיה צריך ללמוד ממנו מוסר השכל - למד, ולהורים מבינכם שקוראים: תאהבו את הילד שלכם, תחבקו אותו, תתנו לו הרגשה שהוא אהוב ושייך ותגנו עליו תמיד. אהבה היא החיסון והתרופה לכל מכה שלא תבוא בעתיד.
תודה על הקריאה, הפרגונים, והתמיכה.
אסף פן.