גילה נשמה עמוק והמשיכה לדבר. "אריה הוא הגבר הראשון והיחידי שידעתי, וסיקרן אותי לחוות ריגוש חדש. התאהבתי. הייתי כולי מרוגשת לקראת כל מפגש איתו. אחרי כמה חודשים הוא עזב. הייתי עצובה במשך תקופה, ואף אחד לא ידע מה עובר עלי. מאז אני מרגישה שאני צחה: התבגרתי, ורומנטיקה או סקס פחות מעניינים אותי. אני שקועה במשפחה ובנכדים, ונושאת עמי את הזיכרון המתוק של טעמה של אהבה אסורה. זהו, בזה זה הסתיים מבחינתי".
המלחמה על הבית
אריה הוא איש משפחה, אמרה לי גילה. איש של ערכים, מלח הארץ. מעולם לא חלמה שיבגוד בה. ומה קרה? מה מביא אותך אלי? שאלתי אותה, וכבר ידעתי את התשובה. "סיפרו לי שבעלי מאוהב", ענתה. "לא רציתי להאמין ולא התייחסתי למידע. הרגשתי שמשהו עובר עליו, אבל המשכתי כרגיל כאילו כלום לא קרה. פחדתי לעשות מזה עניין כי פחדתי שהוא יעזוב, אז ניסיתי להיות ליברלית ולאפשר לו לחיות קצת. עד שראיתי אותם יחד".
גילה עוצרת לרגע. ניכר שקשה לה להיזכר ברגע ההוא. "הם ישבו בבית קפה ונראו מאוהבים עד השמיים. אחרי המקרה ההוא לא יכלתי להבליג יותר, ופתחתי את הכל. אריה סיפר לי בגילוי לב שהרומן שלו נמשך כבר מספר חודשים. גם הוא כבר רצה לשחרר את הסוד".
גם אריה, כמו גילה, לא היה מעולם במערכות יחסים אחרות לפני שהתחתן. גילה מבינה אותו; היא זוכרת איך הרגישה כשהייתה מאוהבת בעצמה לפני כמה שנים. אבל עכשיו, בתור הנבגדת, היא נכנסה לאובססיה ופתחה במלחמה על הבית שלה.
גילה אסרה על אריה להיפגש עם המאהבת, והשניים מנסים לתקן את היחסים. הם מדברים הרבה, ואריה מבטיח הבטחות: הוא אומר לגילה שהוא אוהב אותה, שלעולם לא יעזוב אותה, שלא יצור קשר עם האישה האחרת. "הוא מתחנף אלי, אבל אני רואה שהוא שבור", סיפרה לי באחת הפגישות.
ומה את עושה? שאלתי אותה. "אני צמודה אליו כל היום", אמרה לי. "לא נותנת לו צ'אנס להיות לבד, כי אני מפחדת שלא יעמוד בהבטחתו וילך אליה. אני יוזמת הרבה סקס. אני בחרדה נוראית. אני ממש לא רוצה להתגרש".
הוא לא אוהב אותך, הוא פשוט מרגיש אשם
בגידה לא בהכרח מובילה לגירושין. לא טבעי לנו להיות נאמנים לבן זוג אחד לכל החיים: נישואים ארוכי שנים, טובים ככל שיהיו, הם שיגרה, ושגרה היא עניין שוחק ומשעמם, והפיתויים חזקים, וכולנו בני אדם. גם לגיל המתבגר יש משמעות: בני הזוג לא רוצים לוותר על תענוגות החיים בחצי השני של החיים שנותרו להם, ותחושת הפיספוס חזקה יותר. לדעתי, גם האדם המוסרי ביותר לא תמיד יעמוד במבחן הפיתוי הזה.
ליבי עם גילה על הכאב שהיא עוברת ואני מבינה את התנהגותה בסיטואציה. היא מסתערת על בעלה ושומרת עליו, אך ייתכן והיא עושה טעות שתעלה לה ביוקר. "את חיה בבית עם אדם שליבו שותת דם מאהבתו לאחרת", אני אומרת לה בעדינות. "את בוחרת להישאר, אבל את לא יכולה לשלוט ברגשות של בעלך. לא תוכלי לשמור עליו כל החיים, ואין דרך בה תוכלי למנוע ממנו לפגוש את אהובתו, אם רק ירצה בכך. הניתוק הזה יהיה חייב לבוא ממנו. נסי לשחרר קצת, לתת לזמן לעשות את שלו. נסי לא להמאיס את עצמך עליו, ולא לסחוט ממנו אהבה שאין לו כרגע לתת לך: הלא האהבה שהוא כביכול מרעיף עליו כעת מונעת מרגשות אשמה ולא מרגשות טהורים. זה לא מה שאת רוצה, וזה בלאו הכי לא יעזור. הסתפקי במה שהוא יכול לתת לך כרגע, חשבי על צעדיך ואל תסתערי. מצאי לך עיסוקים, והכי חשוב, היי כנה עם אריה ודברי איתו בפתיחות על מה שאת מרגישה".
יש משמעות לגיל בשיקוליה של גילה להישאר עם בעלה. אולי בגיל 40 היא הייתה מחליטה אחרת, אך ההזדקנות שבפתח והאלטרנטיבה להישאר לבד מאיימות עליה. האהבה הגדולה שקפצה לה ללב פתאום וההשתוקקות לאריה היא לא מזוקקת, אלא פרי של פאניקה זמנית.
לדעתי, העובדה כי המנטרה המרכזית של גילה היא להישאר ביחד – מבלי לדעת למה, בעצם, היא רוצה בכך כל-כך - לא תעזור לה להכיל את המורכבות שבסיטואציה אליה נקלעה. למזלה של גילה, אני יודעת שברוב המקרים דווקא נשים הן אלה שעוזבות את הבית בעקבות אהבה חדשה. גברים שהתאהבו יחזרו בדרך כלל בסוף הביתה, לאישה שלהם.
האם יצליחו אריה וגילה לשקם את הזוגיות ואת הנישואים אחרי הטלטלה שעברו? שניהם לא רוצים להתגרש, ולכן הסיכוי שיתגברו על המשבר הוא די ודאי. במקרה הזה הנישואים בנויים על רציונל חזק, והלב הוא רק שחקן משנה.
*השמות בטור בדויים ופרטי הדמויות שונו