רבים מאתנו אומרים אומרים על בני זוגנו "אנחנו חברים טובים" בלי לחשוב פעמיים. ביום החתונה נשבענו זה לזו, להיות נאמנים, לתת ולקבל אמון מלא. אבל האם באמת יש דבר כזה?
לא פעם נתקלתי בגבר נחמד, שחיזר אחרי, הציע לי לבלות עימו אבל הודה שהוא נשוי. כשהשיחה מעמיקה, הוא מוסיף ומספר שהוא ואישתו חברים הכי טובים. המשפט הזה תמיד מקפיץ אותי.
"היא יודעת שאתה יושב איתי עכשיו לקפה ומספר לי על החברות הנפלאה ביניכם?" אני שואלת אותו.
"לא", הוא עונה.
"ואתה תספר לה על הרומן שאתה מתכנן איתי?"
"לא", הוא חוזר ומשיב.
"אז תאלץ לשקר לה שהיה לך יום ארוך בעבודה והבוס עיכב אותך ושהיה פנצ'ר בגלגל ופקק איום באיילון?"
"כן, משהו כזה", הוא מודה.
אז סליחה, איך זה הולך ביחד עם חברות הכי טובה?
במבחן המציאות אנחנו לרוב נכשלים
אירועים אלו מעלים בי שאלות ותהיות. האם ניתן להיות חברים הכי טובים בתוך זוגיות רומנטית? האם חברות כזאת הינה תנאי בלתי מתפשר להצלחה בזוגיות? האם בכלל ניתן לאורך השנים להיות ישר כמו סרגל ולעולם לא להסתיר או לשקר?
אמנם בכתובה אנו חותמים על מסמך רישמי של חברות. אבל במבחן המציאות אנו לרוב נכשלים. המכשול הראשון הוא הפיתוי לריגוש, שמקורו הבסיסי הוא היצר המיני הביגמי שלנו. יהיו חיי הנישואים נפלאים ככל שיהיו, אנחנו, צרכינו ורצונותינו עומדים ראשונים כנגד עינינו, בין אם נודה בכך ואם לא. אמנם עמדתי תחת החופה ונשבעתי, אבל לא מכרתי את נשמתי ואני עדיין אני ואני הוא הגוף הראשון! ערכי החברות קלים אולי ליישום כאשר הם עולים בקנה אחד עם האינטרסים שלנו, אבל כאשר אתה צריך לוותר על הנאות חיים וצרכים אישיים, ערכי החברות הופכים לשניים בחשיבותם.
מהם הקריטריונים לחברות טובה? לאהוב, לכבד, לתת ולא לעשות מעשה שבוודאות יפגע בצד השני אם יוודע לו. אבל אנחנו לא עומדים בזה, בגלל הסקס. הוא נותן לנו הנאה וחום אך משאיר אותנו מתוחים, מקנאים וחרדים. הדבר הפוגע ביותר, המטלטל ביותר הוא בגידה על רקע מיני. זה מה שחיבר אותנו וזה גם מה שמאיים להפריד בינינו. כשהיחסים נשחקים עם השנים, נשחקות יחד איתם ההבטחות. לא סתם עניין הבגידה עולה כאן שוב ושוב. הבגידה והשקר שמתגלה איתם מרסקים את היחסים, לפחות לתקופת מה.
רק 5 אחוזים באמת חברים טובים
יש הרבה ניואנסים קטנים ופינות שאנו מעגלים לטובתנו, מסתירים, מייפים ומשקרים. אבל בגידה מינית היא הקשה ביותר לעיכול ולמרות זאת, זה קורה ברוב מערכות היחסים הזוגיות. אנחנו לא החברים הכי טובים של בני זוגינו וזו עובדה. כן אסעד אותך בחולי, וכן אתמוך בך ביום קשה ובוודאי אבוא להציל אותך גם באמצע הלילה. זה יפה, וזו חברות וקירבה מרשימים. אבל בחולשתי ובכמיהתי לחום, לחיזוק האגו ולשיפור הדימוי העצמי שלי – שם הגבולות מיטשטשים. שם היצר מנצח את המוסר. בחברות בין שני גברים או שתי נשים אין את אלמנט המתח המיני וגם לא את השחיקה היומיומית שיש בזוגיות רומנטית. לכן מילוי התפקיד שלך כחבר טוב אינו גובה מחיר. גם להיפרד קל יותר ולא כרוך במסמכים, חלוקת רכוש וריבים על משמורת הילדים. פשוט מתרחקים וזהו.
פגשתי סוגים שונים של אנשים ועדיין פוגשת. לא רק גברים. גם נשים. כולנו מונעים ע"י אותו מנוע. אבל הסיכוי שחברות טובה במלואה כפי שתיארתי, קיימת בזוגיות רומנטית היא אולי, אולי ל-5 אחוזים מבין הזוגות, ואני לארג׳ית. להיות החבר הכי טוב של אישתי או בעלי, מצריך ויתורים גדולים ומשמעותיים ואני מאמינה שאין באמת ויתורים בחיים. כשאתה רוצה, אתה עושה. אולי מתמהמה, אך בסופו של דבר נאמן לרצון ולא לקשר.