היה זה לילה אביבי ביוני של שנת 1997. הייתי בת 33. יצאתי עם חברות לבר, אחד הנחשבים בעיר. הוא היה עמוס לעייפה. אין מקום לזוז בעמידה, שלא לדבר על מקום ישיבה. החזקתי בירה, ובקושי יכולתי להרים יד להביאה אל פי מרוב הצפיפות. מה ההנאה פה? שאלתי את עצמי, רוצה הביתה. אבל שנייה לפני שיצאתי הצטלבו מבטנו. הוא היה גבר נאה וצעיר. מבטנו נדבקו זה לזה כמו מגנט. הוא ישב על הבר והזמין אותי לשבת לצידו. כאן זה מתחיל, אבל ממש לא נגמר.
שלושה שבועות סוערים או כלום
למען גילוי נאות, פתח ואמר, אני בן 25 וחי בפלורידה. אני בחופשה קצרה בארץ לרגל אירוע משפחתי. יש לנו שלושה שבועות מהיום עד שאני חוזר לארה"ב, אז או שאת איתי, או שניפרד כבר עכשיו. אכבד כל החלטה.
מה נראה לכם שעשיתי? הערב הזה נמשך שלושה שבועות. למחרת נסענו לסיני. המצרים הכתירו אותנו לזוג הרומנטי של כל הזמנים. הכל היה קסום, נעים, רומנטי, אירוטי. התאהבנו. היינו צמודים 24/7 . לא זזנו האחד מהשנייה. חזרנו ושיננו לעצמנו את המנטרה: זה סתם קטע נחמד, ב-30 לחודש אתה חוזר. אין בינינו רגשות, זו רק משיכה רגעית. רצינו להאמין שזו סתם אפיזודה חביבה וחולפת. הורדנו את כל מגננותינו ועפנו אחד על השני כאילו אין מחר. ואתם יודעים מה? באמת שאין מחר. אין גם אתמול. יש רק את היום וכל רגע הוא חד פעמי.
מועד החזרה שלו הגיע. כל הבוקר היינו עדיין שאננים. בדרך לשדה התעופה חילחלה בנו תחושת הניתוק, הפרידה. וזה כואב כמו חתך בבשר החי. התחבקנו דקות ארוכות ובכינו. עברנו ימים קשים של געגוע. שיחות טלפון כל היום. ההורים שלו, שהיו מעורבים בהתלבטויות שלו, הטילו וטו על היחסים ואף איימו שינתקו עימו קשר אם יחבור לאישה מבוגרת פלוס שני ילדים, ויעזוב למענה את הכל. אבל זה היה חזק, ואחרי חודש הוא נחת בארץ. עם כל הפקלאות. באתי אלייך, אהובתי.
תארו לכם: זוג שעובר לגור יחד אחרי שלושה שבועות של היכרות עם פער של שמונה שנים ושני ילדים. ימי ההסתגלות לא היו קלים, אבל מאוד רצינו אחד את השנייה וצלחנו את חבלי הלידה. הוא מצא עבודה בארץ מהר מאוד, הכיר חברים חדשים בתל אביב והיינו לזוג. אהבנו להיות ביחד. הטרפנו זו את זה. התשוקה היתה גדולה, לא הנחנו לשגרה להשתלט. תמיד היו ריגושים והפתעות. אהבנו את אותם הבילויים, את הלילות והימים, אבל היינו מתווכחים לא מעט. היו בינינו פערים, לא רק בגיל, אלא בעיקר במקומנו בחיים. אני כבר אמא לילדים, הוא צעיר שרוצה להתחתן ולבנות משפחה. הוא היה קנאי ששם את הלב על השולחן בלי צנזורה, ואני תל אביבית חסרת מנוח. לפעמים זה יצר קוקטייל רעיל מאוד.
עמוק בתוך ליבי ידעתי שהוא לא התחנה האחרונה שלי. אהבתי להיות איתו אבל לא הייתי מוכנה לחתום איתו על כתובה. נפרדנו וחזרנו פעמיים בשבוע. לא הייתי שלמה עם הקשר. היה בי כוח גדול שרצה לעזוב. ידעתי שהוא לא מתאים לי לכל החיים, הוא לא הגבר של חיי (אם יש בכלל דבר כזה), ועל תינוק חדש בכלל אין מה לדבר.
אחרי שלוש שנים זה קרה. הוא חולל סצינת קינאה שלא הייתה שונה בהרבה מקודמותיה, אך הפעם החלטתי שזהו. נגמר. קיבלתי את ההחלטה הזאת 20 פעם לפני ותמיד חזרנו. הפעם משהו הרגיש שונה. ידעתי שזה סוף הסיפור. כל ניסיונותיו לחזור עלו בתוהו. לא רציתי. עברתי לעונג הבא.
מי מנצח: ההיגיון או הלב?
בזוגיות, כאשר אחד מהצדדים לא שלם איתה ופועל בו כוח מתנגד, לנצח היחסים האלו יהיו באקסטרים. המשיכה הגדולה מיוצרת על ידי ההתנגדות, ואת ההתנגדות מייצר קול ההיגיון. זה העורב שיושב על הכתף ומטיף לך על מוסר, מצפון, פער גילאים, פער אינטלקטואלי, מראה חיצוני, איזור גיאוגרפי ועוד, בעוד הלב בוער באהבה ובלוטת יתרת המוח מייצרת דופמין, אוקסיטוצין אדרנלין ועוד סמים טבעיים נעימים של אהבה בכמויות גדולות ששום הגיון לא מנצח. מלחמת העולמות בין ההיגיון והרגש היא זו שיוצרת את הריגוש והסערה. יחסים רוויי הורמונים ממכרים בדיוק כמו סמים, והגמילה מהם היא תהליך של בשלות והתעצמות ממש כמו מהרואין. אפשר להיגמל ורבים עשו את זה, אבל זה מצריך החלטה ושלמות.
הוכח כבר במחקרים שאחרי 2-5 שנים בקשר זוגי יורד הריגוש, כמות ההורמונים מתאזנת ומפנה מקום ליציבות, ביטחון ושיגרה. זה זמן מבחן ליחסים. האם עברתם מהתאהבות לאהבה יציבה? או שמא השחיקה והריגוש שנחלש נתנו את הכח להגיון לנצח, ולהגיד לכם שזה הזמן לסיים את הזוגיות?
למדתי על עצמי הרבה בסיפור הזה. הוא אמנם נמשך רק 3 שנים. אבל היו אלה חוויות חיים שהביאו אותי לתובנות של היום. נוספו לי עוד כמה שנים ועוד כמה קמטים, אבל לא השתניתי הרבה. אני כנראה עדיין מכורה לאותו סם של אהבה. עדיין אוהבת את אוויר הפסגות והפיקים. ואם היה ניתן לחזור עכשיו שוב ל-1997 הייתי עושה את אותו הדבר. לעולם לא הייתי מוותרת על אותן שלוש שנים לתפארת.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
>> בטור הקודם: כשהיא נכנסה להריון, הוא רצה לעזוב