השבוע חגגתי 48 שנים להיווסדי, וככה, מתוך פסטיבל יום ההולדת שלי התמלאתי במחשבות על אהבה, על יחסים ועל זוגיות בחיי הפרטיים. כמה אהבות יש לאדם בחייו? שלוש? אולי חמש? אני בזבזתי כבר שלוש. נשארו לי אולי עוד שתיים. אז איפה הן? ומה המסוגלות שלי לקשר ארוך ויציב?
בהסתכלות על ההיסטוריה שלי, מערכות היחסים שלי לא שרדו יותר מכמה שנים. כל אהבה והסוף שלה. ממרומי הגיל הזה ניתן כבר להבין שכל מה שקורה לנו בחיים קשור קשר ישיר לבחירות שלנו: למעשים, לרצונות, ליכולות ולרמת המודעות. הבחירות שלי היו בלתי אפשריות: צעיר מאוד, קשור לגרושתו, או נשוי או חי בחו"ל. העיקר שיהיה בלתי אפשרי, וכמה שיותר קשה יותר טוב. וכמובן, שאם אין זיקוקים - אני לא רוצה. המסקנה שאני היא זאת שמטרפדת את הקשר היתה בלתי נמנעת. זה האיר לי כמו פנס לתוך הלבן של העין.
יש חצי פחות זוהר בחיים
כשאתה צעיר הכל זורם יותר קל. הכוחות שפועלים עליך, סט המחשבות שלך ומערכת השיקולים שלך - שונים בתכלית מאמצע החיים. בשנות העשרים לחיי הייתי צעירה אטרקטיבית, הרגשתי שהעולם בכף ידי. הייתי מחוזרת והכל היה מהיר. הכרתי, יצאתי, הייתי, התאהבתי. היום, בדיעבד, אני מבינה שבעצם חיפשתי אב לילדיי. רציתי גבר טוב, עם גנטיקה טובה. על פי התיאוריה הפסיכו-אבולוציונית, אנשים בגיל הפוריות מחפשים פרטנרים עם גנים טובים ככל האפשר להעמדת צאצאים משובחים. מצאתי אחד כזה, אבל כשהיחסים לא המריאו המשכתי הלאה עם שני ילדים, אכן משובחים.
כגרושה עם ילדים הרצונות משתנים. אין מחשבה על הריונות ולידות, אלא רצון להיות בזוגיות. רצון בסיסי לחלוק את חיי בשניים, לעבור חוויות בזוג, להיות חברה של מישהו, לדאוג לו ושידאג לי. זה הצורך לאהוב שקורא לך. ובאמת היה לי סיפור אהבה גדול באותה תקופה. הייתי צעירה, אך הוא היה צעיר ממני. בעשר שנים! גרנו יחד והיה לנו חיבור טוב, אבל ידעתי תמיד בליבי שזה לא לנצח, שיום יבוא וזה יגמר. פער של עשר שנים מקבל משמעויות שונות בשלבים שונים של החיים. כל עוד הגבר רווק, אך אינו מכוון מטרה להתמסדות ולהקמת משפחה אין מניעה לקשר עם אשה מבוגרת ממנו, גרושה ואם לילדים שאינה מתכננת ילדים נוספים. אך מגיע שלב שבו הפער גדל והפרידה בלתי נמנעת. הייתי חצויה, לא שלמה. התכוננתי לפרידה, ואכן כעבור 3 שנים התפצלו דרכינו.
עד גיל 40 עצרתי בעוד כמה תחנות של רומנים קצרצרים עם הרבה אקשן. אך ביום הולדתי ה-40 זה תפס אותי לא מוכנה. משבר גיל גם הוא תלוי שלב בחיים. אצל רווקות הוא קורה בגיל 30 - כשאין בן זוג רציני באופק תקתוקו של השעון הביולוגי מתחיל לרעום. האדמה רועדת והנה השעון מראה 31 ו-32 ו-33.
אצלי, כאשה ואם פנויה זה קרה בגיל 40. הרגשתי את המעבר מצעירה לאישה בוגרת. זה היה אגרוף לבטן. זהו - אני בת 40. לא ניתן לברוח מזה. גיל 40 סימן לי בגרות, שער להזדקנות. החצי שני של החיים. החצי הפחות טוב, הפחות יפה והפחות זוהר. למוחי זחלו מחשבות על בריאות, על פנסיה, על כסף וגם רצון באהבה יותר עמוקה, כזאת שבאה מתוך הלב עם חברות אמיתית. התחלתי לחשוב על תחנה אחרונה עם בן זוג אחד עד סוף החיים.
ואז פגשתי אותו. היתה ביננו כימיה מדהימה. וגם "ברשימת המכולת" סימנתי וי על הכל. הוא היה הכי נכון. בגיל הנכון, בסטטוס הנכון, מבוסס, אינטליגנטי ואפילו נאה, שזה כבר מזמן לא קריטריון. היינו מאושרים ביחד. חשבתי שזה לתמיד. זו היתה אהבה גדולה. היו לנו שיחות ארוכות, דיברנו בכנות, צחקנו, בילינו ואפילו הפגשנו את המשפחות. אוי, זה היה נעים ומבטיח.
אבל, בגיל 40 פלוס כבר ידעתי דבר או שניים על עצמי. ידעתי מה אני רוצה ומה לא. נאלצתי לעשות ויתורים בתוך היחסים, ויתורים שלא הסכמתי איתם. והחלטתי לא לוותר על עצמי. באחד הטורים הקודמים שלי סיפרתי את כל הסיפור על הפרק הזה של חיי. בסופו של דבר, נפרדנו. זה היה קשה, תקופה של שיעור וחשבון נפש, אך זה היה בלתי נמנע.
עברו מאז כמה שנים. התבגרתי עוד קצת. הכמיהה לקשר ולזוגיות הולכת ומתחדדת בי. אני בוטחת יותר ביכולתי להעמיק לתוך אינטימיות ומרגישה שכיום, כשילדיי בוגרים, אני פנויה לתת ולהעניק מעצמי לבן זוגי יותר מאי פעם. אני מתכוננת לכך שהאהבה הבאה שלי תהיה זו שאלך איתה עד הסוף. פשוטו כמשמעו. אני לא אקטיבית בחיפוש. לא תמצאו אותי באתרי דייטים, אני לא יוצאת למועדונים וגם לא לטיולי פנויים. אני חיה את חיי במודעות רבה ככל שאפשר, באושר ובשלווה למרות המשבצת שחסרה. אני ממתינה לכפפה שתתלבש לי על היד, ככה, כמו שאהבה יודעת לחלחל ויודעת שכשהתלמיד מוכן, המורה מגיע!
>> בטור הקודם: יש סיכוי לגבר מבוגר עם אישה צעירה?