הם היו הזוג הכי יפה במחזור. זו היתה אהבה גדולה. הם ביחד כבר מעל 25 שנים, הורים לשלושה בני עשרה. יחסיהם ידעו ירידות ועליות כמו אצל כולם. יוסי (שם בדוי) עובד כעצמאי, מפרנס טוב, מלא און ושמחת חיים. גם דורית (שם בדוי) עובדת ומרוצה מעבודתה. הכל התנהל למישרין עד אשר קרה מה שקרה.
בגיל 45, מתגלה אצל יוסי מחלת כליות. מחלתו מידרדרת במהירות ותוך חודשים ספורים הוא נאלץ להתחיל לבצע טיפולי דיאליזה. החיים מקבלים תפנית. יוסי מאבד את כושר העבודה. הוא מקבל קצבת נכות מביטוח לאומי. כשאינו נמצא בבית החולים הוא יושב כל היום בבית, צופה בטלויזיה, מנותק מחברים, צולל לדיכאון.
מתוך הזוגיות הקודרת היה קל להיסחף
דורית סועדת את יוסי במסירות אין קץ. גם היא וגם ילדיה עוברים משבר. יוסי מריר ורגוז ומשרה בבית אווירת נכאים. הבן מתגייס ומשרת רחוק מהבית, ושני בני העשרה נמלטים לעיסוקיהם שמחוץ לבית. עם הזמן היא מגלה שעבודתה מתגמלת אותה נפשית יותר מאשר השהות בבית עם משפחתה. היא נשאבת לימי עבודה עמוסים וארוכים. היא זוכה להערכה ומקודמת לתפקיד בכיר יותר. דורית הופכת להיות המפרנסת העיקרית וערכה העצמי עולה.
במסגרת תפקידה היא פוגשת אנשים ומרצה בכנסים. על רקע הזוגיות הנסדקת שלה, מופיע גבר (נשוי גם הוא) שמחלחל אט אט לליבה. הוא שופע מחמאות, מחזר במסרונים מחממי לב, שולח מתנות קטנות עם הצעות מפתות ודיסקרטיות כמובן.
מתוך יחסים שוממים, מתוך זוגיות אפורה וקודרת, אחרי תקופה קשה בבית וכרעיה לאדם עם תפקוד ירוד, קל מאד להיסחף לשם, למקום המרגש, החדש, הרך והאוהב. שם זה המייק אפ והפודרה והריחות הנעימים, השיחות הקולחות, זה מפגשים חטופים שטופי רומנטיקה.
היא מתרגשת מכל מסרון שלו, היא חושבת עליו ימים ולילות, קולו מרטיט אותה. כל מפגש הוא חגיגה. קשה לה לעצור את פרץ הלבה הרותחת בתוכה. הרומן מתעצם ומעמיק, היחסים עולים שלב ובמקביל מתעצם הריחוק הרגשי שלה מבעלה. היא מתארת את יחסי המין עם יוסי כעונש שצריך לקבל על מעשים רעים.
יוסי חש בשינוי בהתנהגותה של דורית. הוא אף מציף ושואל. דורית מכחישה כמובן ומיתממת (וידויים זה אצל הכומר). יוסי בהתקפי קנאה, מחטט לה בנייד, מטלפן עשרות פעמים ביום, שואל המון שאלות. היא מתרחקת יותר ויותר, התנהגותו הופכת לפתטית. מתוך חוסר האונים שלו הוא הולך ונחלש יותר וככל שהוא נחלש דורית מסלימה את הריחוק וחוסר הסבלנות כלפיו.
"אני לא אוהבת אותו, אך לא יכולה לעזוב אותו במצבו"
פתגם אינדיאני עתיק אומר: אל תשפוט אדם לפני שצעדת שני ירחים במוקסינים שלו. בשיחות איתי היא מתלבטת: יוסי היה אהבת חיי אבל עכשיו הוא כבר איננו אותו הגבר שאהבתי. גם אני אינני אותה בחורה צעירה ותמימה שהעריצה אותו. אינני אוהבת אותו עוד, אינני מאושרת איתו. אני מרגישה עדיין צעירה וחיונית ואילו הוא מתנהג כזקן, ממורמר. אינו רוצה לצאת, דוחה מעליו את כל חברינו.
מצד שני, איך אוכל לעזוב אותו כך במצבו? אני לא מרגישה שאוכל להתמודד עם השיפוטיות של ילדיי, של הוריי, וכל שאר המשפחה. וכמובן שאני גם מפחדת: מפחדת להישאר לבד, להתמודד איתם, להתמודד עם יוסי. אין לי אומץ. אני מפחדת שהרומן הלוהט יצטנן ואגלה שכל מה שאהבנו היה את מתיקות הסוד הכמוס הגנוב.
זוגות רבים נמצאים במצבים דומים, בהם הם נאלצים להתמודד עם מחלה קשה או רומן. זו דילמת מיליון הדולר: אם הריגוש הסוחף נושא תוקף מוגבל הרי אגיע לאותו מצב עם כל בן זוג אחרי כמה שנים. אז מה עושים?
דורית לא מפסיקה לחשוב על פרידה. חייה השקריים מענים אותה מבפנים, אבל אין לה אומץ לפתוח את הנושא והשנים עוברות. דורית נשארת נשואה. הילדים מתבגרים ועוזבים את הבית, הם מגיעים לארוחות משפחתיות וחגים. לכאורה, זוג יציב. הוא מסתגל בהדרגה למצבו. היא נושאת בהכנעה את זעפו, מקפידה על הדיאטה המיוחדת שלו, דואגת לכל צרכיו ומטפלת בכל מטלות הבית ו...יש לה מאהב.
היא חיה בעולם מקביל סודי. היא מחליטה כבר שנים לא להחליט. היא מספרת לעצמה שהיא נהנית מכל העולמות, שזה המצב אידאלי בשבילה, שהרומן נותן לה כוח להמשיך לתמוך בבעלה וכך כולם מרוצים. זה אולי נכון, אבל דורית עצמה לא מפסיקה להתלבט.
ובכן, גם במקרה זה אין פתרון אחד ואולי אין פתרון בכלל. זה השונות שלנו. כל אדם סולל את דרכו לפי מה שעובד בשבילו. לפי המסוגלות שלו, לפי בחירתו. לחיות בשקט ולהסתפק או לפרוץ את המסגרת ולקחת בחשבון את האפשרות שאולי זו לא המסגרת האחרונה שאפרוץ, שאולי זה ריטואל חיים. כמו בכל סיפור חיים, רמת המודעות היא גורם מכריע. אם נבין לעומק את עצמנו, את המניעים שלנו והאפשרויות שלנו מבלי להיות שרויים באידיאליזציות, אנו עשויים לקבל החלטות עוצמתיות לכאן או לכאן, שאיתן נוכל לחיות בהרמוניה נפשית.
1000 דעות מתנגדות ומתחסדות יכולות להיות לסיפור שכזה. אבל המציאות והצרכים חזקים מהכל והעובדות הן שזה קיים, שיש עוד אלפי סיפורים דומים לזה. לחיות כך זה כנראה חלק מהתנהגות אנושית, בדיוק כמו לגנות אותה.
>> לטור הקודם במדור: "יש חייים אחרי הגירושים. אפילו טובים מאד"
לכל הטורים של יעל ברון