מירי היתה בת 35 כשהתחתנה עם יניב. לא הלך לה עם גברים. תמיד נעזבה. היא היתה לחוצה להתחתן. לכל דייט שהלכה ציפתה לחתן המיועד ומיד הלבישה עליו את תפקיד הבעל. הגברים זיהו את ייאושה, נבהלו ונמלטו. בגיל 34 הכירה את יניב, תפסה אותו חזק והתחתנה. מירי השיגה את יעדה. איזו עדנה.
לאחר החתונה התפזר מסך הערפל הוורוד, והאופוריה שאפפה את מירי שקעה. היא נחתה לקרקע המציאות ונאלצה להודות בפני עצמה שמעולם לא התאהבה ביניב וגם לא נמשכה אליו פיזית. הוא היה פונקציה, איקס בתוך משבצת שרצתה למלא, בעל. "החיים איתו הם שעמום", אמרה לי, "אין שום עניין. הכל על מי מנוחות - יבש. לעולם לא אעזוב אותו. אני מפחדת שאשאר לבד כל חיי. אין לי ביטחון שגבר נוסף ירצה אותי אי פעם".
אבל ככה היא תמיד אמרה לעצמה מאז ומתמיד. היא שיננה את המנטרה וטחנה אותה עד דק. אז אהבה לא היתה לה. אבל ילד, מבחינתה, רצוי לעשות.
רומן זמני ומפתה
שלוש שנים ניסתה להרות, אך מאמציה לא הניבו פרי. הם התחילו טיפולי פוריות ואובחנה לה חצוצרה סתומה. הטיפולים לא היו קלים. הרבה ריצות לבית החולים בין רופאים, קליניקות פרטיות, בדיקות דם בלי סוף, הזרקות הורמונים, העדרויות רבות מהעבודה, הרגשה כללית לא טובה, התנפחות, שינויי מצב רוח, עלייה במשקל ומה לא. מירי כל כולה בתוך העניין. יחסיה עם יניב סובבים סביב הביציות אך כלום לא קורה. עד שמשהו השתנה.
כשמירי הגיעה לגיל 42, המסע להשגת ההריון הפך לקשה יותר פיזית ונפשית. אז אהבה אין, עובר אין, ומרירות ותסכול יש ויש, אבל היא לא מוותרת. להתגרש לא בא בחשבון, ודווקא אז נכנס נועם לתמונה. את נועם היא פגשה בחדר המדרגות, הוא עובד כפרמדיק והגיע בתפקיד לאחד השכנים. היא הציעה לו מים וניצוץ נדלק בעיניהם. הוא חיזר אחריה בקדחתנות ו"נפל" על ה"בטן הרכה" שלה. אהבה ניצתה בין השניים והם הפליגו לתוך רומן. במשך למעלה מחצי שנה הם נפגשו כמעט בכל יום. מירי הייתה מאושרת כמו שלא הייתה מעולם, וכבר חשבה על גירושים. אבל נועם בן 30. הוא הבהיר לה שאין לו שום כוונה להינשא בטווח הנראה לעין. הוא חזר על כך השכם וערב, דאג לסמן לה שלא תבנה עליו לכל החיים. וכך, נועם הפך לא רק לא לפרי גנוב אלא גם לחמקמק עד לבלתי מושג. מירי ידעה שהיחסים איתו קצרי מועד וזה הפך אותם למרגשים ומרטיטים עוד יותר, על גבול האובססיה.
ואם כל זה לא מספיק מלודרמטי נכנס עוד עניין קטן, אבל ענק.
מירי מגלה שהיא בהריון. היא חושבת שבעלה הוא אבי העובר, אך אינה בטוחה בכך במאת האחוזים. בשלב הזה היא הגיעה אליי. היא הייתה מבולבלת ומפוחדת.
הזוגיות צפה, ההורות בועטת
הדבר השני שאני תמיד ממליצה (לא רק במקרה הזה) הוא לחוות זוגיות מתוך חיבה, אהבה, משיכה והערכה. אם כבר הודית בפני עצמך בפה מלא: אני לא אוהבת אותו ומעולם לא אהבתי אותו, ברור שהזוגיות שלך מונעת מפחדים, מה שמבטיח תסכולים, מרירות ובדידות בתוך הקשר, ולעיתים גם סיפור בגידה. אושר זוגי לא יצמח על קרקע כזו.
מה שיקרה עם נועם, המאהב הצעיר, לא רלוונטי בשלב הזה. זה גם לא חשוב לברר בשלב זה מי האבא.
הדרמה של מירי היא סימפטום לחיים רצופי פחדים וחוסר ביטחון. ההתנהלות שלה עם גברים עוד בטרם החתונה היתה מתוך רצון לרצות את הסביבה ולסמן וי על חתונה. את הלב, שהוא הסמן הראשי של התחום הזה, היא השאירה מחוץ למשוואה, ומסתבר שהשכלתנות לא יודעת לנווט במגרש הזה. מירי היתה בלחץ. היא התחתנה עם יניב כי הוא הגבר היחיד שאמר כן, מבלי לחשוב יותר מדי על איכות חייה איתו. ולחיות איתו היה עבורה משימה קשה מנשוא, בהעדר שמץ חום, אהבה ומשיכה.
בינתיים ההריון התקדם כבר לחודש שישי. הקשר עם נועם לא נותק אך ההיריון יצר ריחוק מה. עם יניב היא מנהלת חיים משותפים מתוך מודעות שזה אולי לא לתמיד. הזוגיות משנית בשלב הזה, וההריון תופס את כל המקום. היא מרוכזת כולה בילד העתיד להיוולד. האבולוציה כבר החליטה מזמן שכל עניין הזוגיות הוא כיסוי לתעשיית ילדים, כדי שלא נכחד לעולם.
החשוב מכל, מבחינת התהליך הפנימי, הוא השינוי שחל בביטחונה העצמי. היא מרגישה שיש לה את עצמה לפני הכל, היא פוחדת פחות מפני פרידה, סומכת על עצמה, מתכוננת לאימהות, שיכורה משמחה.
*השמות בטור בדויים ופרטי הדמויות שונו