חלומו של כל ילד להורים גרושים, הוא לראות אותם שוב מתאחדים. אמא ואבא ביחד - זו המציאות אליה נולדו וזוהי נוסחת ההישרדות המנצחת המוטבעת בדיסק. כך אנו חושבים, במיוחד כילדים, כשחושינו והאינסטינקטים שלנו עדיין חדים וטרם התקלקלו בהשפעת השכלתנות. אבל אף אחד לא צריך להישאר נשוי בסבל בגלל הילדים.
הילדים הם תמיד תירוץ לא להיפרד. תירוץ טוב אמנם, אבל לא סיבה. תחשבו איך ירגיש ילד שיבין שהוא זה שתקע את ההורה שלו מלהתקדם בחייו, או לפחות שכך האמין אותו הורה כל חייו? אז יש לכם תירוץ הרואי מלא הקרבה, אבל הילד שלכם נושא יחד איתכם את נטל התיק הזה. אז אחרי שהבנתם את זה והחלטתם להתגרש, כדאי שתעשו להם את זה הכי קל שאפשר. וכן, יש דרך יפה להמשיך בחיים כפרודים ולמזער את הפגיעה בילדים.
אני, החבר, הגרוש והילדים
תקופת הגירושים מטלטלת את כל בני המשפחה ובוודאי את הילדים שמצוטטים לרסיסי שיחות, גם אם הן נלחשות בין הוריהם בלילות. התקופה הראשונית מלווה בדרך כלל בכעסים בגלל אגו פצוע, האשמות הדדיות ועצב. אבל חייבים להמשיך לתקשר כשיש ילדים משותפים וצריך לדעת לעשות זאת בדרך הטובה ביותר. למה אני מספרת לכם את זה דווקא עכשיו? כי תקופת החגים היא תקופה עם מנת משפחתיות גדולה שעלולה להכביד גם על משפחות מתוקנות, כל שכן על משפחות פרודות. הארוחות המשפחתיות הופכות להיות "אישיו": איפה עושים את הסדר? עם מי הילדים יהיו? ואיפה יהיה ההורה השני? למה הוא לא איתנו?
מחוויית הגירושים האישית שלי למדתי הרבה. אמנם עברו שנים רבות מאז גירושיי וילדיי כבר אינם ילדים, אלא בוגרים שנמצאים בזוגיות משלהם, אבל כשנפרדנו הם היו זאטוטים. גם אצלנו התקופה הראשונה לאחר הגירושים היתה קשה ומלווה בכעסים ומשקעים. הקפדנו על שעות וזמנים, על תשלומי מזונות בזמן, אך הכל היה טכני ואוטומטי ככתוב בהסכם, כמו שני זרים. עם השנים השכלנו להבין שיש לנו גורל משותף לנצח נצחים. אז אם כבר נצח - שיהיה נעים.
אני זוכרת שבשנים הראשונות ילדיי ממש דאגו לאבא שלהם בחגים. הם דאגו שתהיה לו ארוחת חג, שיהיה לו טוב, שלא יהיה עצוב. ומתוך הדאגה שלהם הבנתי שהם מרגישים את החסר. הם תמיד שאלו אם הוא יבוא לארוחה. ידעתי שעם חלוף הכעס וכשסערת הרגשות תשקוט, אפעל לאיחוד המשפחה בארוחות חגיגיות. לא נהיה לעולם זוג, אבל יחסים תקינים ונעימים מוסיפים שמחה לכולם. ואני תמיד בעד שמחה. אז למה בעצם לא?
אחרי כמה שנים בנפרד, כשהכאב והכעס התפוגגו, הזמנתי את הגרוש שלי לארוחת ליל שבת אצלי עם הילדים. לא שידרנו כוונות לחזור להיות זוג, אבל רצינו שתהיה בינינו אווירה נעימה, כי אווירה טובה היא תמיד רצויה להורים, לילדים ולכולם. באופן הכי טבעי זה התחיל להיות מסורת ואחת לכמה שבועות הנהגנו ארוחה משותפת. השלב הבא היה ארוחה בבית הוריי. אב ילדיי מקובל מאוד בקרב משפחתי, הוא אהוד על הוריי, אחי, גיסיי וגיסותיי, ומרגיש שם כמו בן משפחה של ממש. כולם היו מרוצים. זה הפך לשגרה. כל שבועיים ארוחת שישי בבית הוריי. כולנו ביחד.
גם ימי הולדת אנו נוהגים לחגוג במסעדה כולנו, כל המשפחה, והגרוש הפך להיות חלק טבעי בפורום הזה. כך גם בארוחות חג, וכאשר היה לי חבר והוא הוזמן לארוחה, ישבנו כולנו בשולחן אחד: אבא, אמא, חבר של אמא וכל המשפחה המורחבת. הכל היה בשיא הטבעיות. מה שטבעי לכם, משודר כך גם לילדכם. זה לא קורה סתם כך ביום אחד. כל החיים דיברתי בחופשיות עם ילדיי. לא הסתרתי מעיניהם דבר, לא השמצתי את אביהם ולא נטעתי בהם תקוות שווא. תמיד שאפתי להרמוניה, לא רק במשפחה, אלא ביחסים בכלל.
אתם הורים טובים? תוכיחו
1 . לקיחת אחריות – עליכם להבין שאין סיטואציה בחיים שקשורה אליכם ואין לכם יד בה. בכל מערכת יחסים יש לכם לפחות 50 אחוז של אחריות, לטוב ולרע. כאשר מבינים את זה עד הסוף מפסיקים להטיח אשמות זו בזה, וכל אחד לומד את הטעויות של עצמו ואת חלקו במשבר. כתוצאה מכך, הכעסים על האחר נעלמים וויכוחים הופכים לשיחות עומק.
2. מודעות – כאשר אתה חי בכנות ביחס לעצמך, אתה כן גם עם סובביך. כל אחד אומר לעצמו "אני כן עם עצמי". אז זהו, שלא. אנחנו משקרים לעצמנו ומייפים את המציאות כמעשה יומיום מבלי לשים לב אפילו. עיצרו וחישבו היכן אתם בסיפור.
3. קבלה – הבינו וקבלו מחשבה אחרת והתנהגות שונה משלכם, גם אם הנטייה הראשונית היא לדחות זאת. תנו מרחב מחייה לאחר ומזערו את הביקורתיות. כל אדם הוא עולם מלא שפועל מתוך החוויות שלו והמאווים שלו, ורואה את החיים דרך עיניו הלא אוביקטיביות בלבד.
יחסים עם בני אדם הינה תורה שלמה והרגל האחת עליה היא נשענת היא האהבה שלך והכבוד שלך לעצמך. אנחנו תמיד משוויצים בכך שאנחנו הורים נפלאים. זו ההזדמנות להוכיח את זה. תתעלו מעל הכל ונהלו יחסים מכובדים, תקינים, ועשו מאמץ להיות גם ידידים. תאמינו לי, זה אפשרי.
>> לעמוד הפייסבוק שלנו עשיתם לייק?