סוניה ודוד הם בני זוג בשנות השבעים לחייהם. ראיתי אותם יושבים על ספסל ציבורי ברחוב, אוחזים ידיים. הם נראו זוג אוהב ורומנטי מהסוג שגורם לנו להגיב בקנאה חיננית ולומר: הלוואי עלינו לאהוב ככה אחרי 50 שנות נישואים. לא התאפקתי. ניגשתי אליהם ושאלתי אותם מה הסוד שלהם לחיים זוגיים טובים גם אחרי חמישה עשורים? הם גיחכו: המתוק הזה - לא מתוק כל כך כמו שזה שנראה.
להתגרש? זה עובר
הם הכירו בצבא, התחתנו, עשו ילדים, קנו דירה עם משכנתא, עבדו קשה כל החיים וגידלו את שלושת ילדיהם. ממש כמו כולנו כמעט. הם עברו משברים וגם היו על סף גירושים. דוד הוא גבר שרמנטי. עד היום רואים עליו שרידי גבריות וכריזמה. נשים לא עמדו בקסמו והוא לא עמד בקסמן. הוא התקשה לכבוש את יצרו ופרשיות אהבים היו לו בשפע. פרשייה אחת כמעט גדעה את הזוגיות.
דוד היה בן 40 כשהכיר את רות, מזכירה צעירה שעבדה במשרד. היא שיגעה אותו והוא היה מאוהב בה עד מעל הראש. הוא נעדר מן הבית שעות, חזר מהעבודה מאוחר וכל התנהגותו בבית היתה משונה. הוא היה מוטרף. הסתובב בבית כמו ארי בסוגר. סוניה שמה לב לשינויים שחלו בו ושתקה. היא טמנה את ראשה בחול במשך תקופה ארוכה. היא הבינה שמשהו מתרחש מתחת לאפה, אך העדיפה להתעלם. אבל האווירה בבית היתה מתוחה והם רבו השכם והערב. הבית הפך לבלתי נסבל. דוד החליט להתוודות ולעזוב. הוא חזר לבית הוריו לתקופת ניסיון. סוניה היתה ממוטטת והילדים סבלו מאד מהפירוק.
בשנות ה-70 לא היה כל כך פופולארי להתגרש. בגידה היתה גרועה כמעט כמו רצח, וגירושים היו סימן לכישלון צורב. ילדים להורים גרושים נחשבו חריגים ומסכנים. להיות גרוש היה אות קלון, קל וחומר אישה גרושה שנחשבה סוג ב'. לכן, לאחר תקופת פרידה קצרה, התערבו אחיה והוריה של סוניה, גישרו בין הצדדים ודוד חזר הביתה.
כל השנים סוניה ידעה שדוד איתה "כי צריך", כי זה לא יאה להתגרש. כי צריך לשמור על המסגרת. היא ידעה שדוד לא אוהב אותה ומזמן כבר לא נמשך אליה. היא ידעה שהוא "מנשנש" מהצד ושתקה. היא פחדה מפני היום שבו יקום וילך והמשפחה תתפרק. גם דוד חשב כל השנים על היום שבו יעזוב, אבל לא היה לו אומץ להתמודד שוב מול המשפחה, עם סבלם של הילדים ועם סוניה הממוטטת. זוגיות של ממש לא היתה להם. היתה שותפות במשק הבית. אבל המסגרת היתה חשובה לו. הוא היה ראש המשפחה, הוא לא חשף חולשות. הוא היה דמות איש הברזל. דון קורליאונה. דוד ידע שסוניה חלשה ונאחזת בו למרות שהיא יודעת על מעלליו. היו הרבה שקרים, סודות והעמדות פנים, אבל הם נשארו ביחד. עוד שנה ועוד שנה. וכך עברו להם החיים.
"היום סוניה כבר מרשה לי לפלרטט בגלוי, היא יודעת שאני כבר לא שמיש", גיחך.
"ממרומי גילנו אנחנו מודים לאלוהים שנשארנו יחד", המשיך. "לא יודע מה היה לו היינו מפרקים את נישואינו. שרדנו את המכשולים ביחד. לא תמיד בחום ואהבה, לא עם משיכה ותשוקה, אבל עם כבוד ותמיכה".
וכמו תמיד, הדילמה היא האם להישאר כל החיים ביחד למרות הכל, לשלם מחיר כבד למען זיקנה משותפת ותמיכה הדדית בגיל השלישי. או לחיות את הרגע ולשלם את מחיר חוסר הוודאות? אין תשובת בית ספר. המאזניים הם אותם מאזניים, התשובה תלויה בזה האוחז בהם. אין לי ספק שיש משהו קסום ותחושת ניצחון בהזדקנות זוגית משותפת, אך יש שיגידו: "תנו לנו לחיות טוב היום. באנו ליהנות ולא לסבול, ומה שיהיה יהיה".
אל תחכו 5 עשורים ותשלימו עם מה שהיה. עצרו היום. כאשר אתם עדיין צעירים וכל החיים עוד לפניכם. אפשר להזדקן ביחד וללכת יד ביד גם כאשר העבר נעים ולא רצוף בגידות ואפיזודות אהבה מבחוץ. אם אתם מרגישים תקועים ביחסים, דברו על זה עם עצמכם ועם בן זוגכם. שיתוף וכנות מעצימים את האהבה ומעמיקים את הקשר. תחיו אונליין ולא בדיעבד.
>> לעמוד הפייסבוק שלנו עשיתם לייק?