בשנות ה-70 לא היה אחד בתל אביב שלא הכיר את רפי. הוא היה צעיר, יפה, שרמנטי, מצליחן ועשיר. חלומה של כל אישה. הוא היה בליין שלא ידע שובע. חרש את כל הברים, פיזז ברחבות הריקודים של כל המועדונים הנחשבים ותמיד היה מוקף נשים יפות. הוא טרף מכל הבא ליד והיה מכור לכיבושים ולהתאהבויות. הוא התחתן והתגרש בקלות, והביא לעולם ילדים מארבע נשים שונות. הוא בלע את החיים. הוא חשב שלעולם חוסן. אבל זהו, שלא.
"חשבתי שנזדקן יחד"
פגשתי את רפי בנקודת שבר בחייו. מבוגר, עצוב ומתוסכל. "אשתי רוצה לעזוב אותי", אמר לי בקול מרוסק. "נמאסתי עליה. היא אשתי הרביעית. האמנתי שהיא האחרונה. פעם חשבתי שאני שולט בחיים, ההגה תמיד היה בידיי, תמיד הייתי הכי שווה. ככה לפחות חשבתי.
"שולי צעירה ממני ב-24 שנה. היא יפה עד היום. אבל אני כבר לא אטרקטיבי מבחינתה. אנחנו נשואים 20 שנה. זו האישה היחידה שהייתי איתה כל כך הרבה שנים. אולי כי אלה שנות הבגרות שלי ואין לי מספיק פיתויים, אולי כי נגמרו שנות הזוהר שלי ושעון החול כבר מראה שמאוחר. כשהכרתי אותה לא חשבתי על כלום. היא היתה הכי נכונה לי. היא היתה רווקה צעירה, בלונדינית הורסת. כל הגברים ריירו עליה ואני השגתי אותה. הרעפתי עליה פינוקים מכל כיוון וגוון. יש לנו 3 ילדים משותפים. חשבתי שהגעתי לנחלה ולמנוחה.
"אבל לפני שנה הסדקים החלו. ליתר דיוק, לפני שנה כבר אי אפשר היה להתחמק מהם. זה הקיש לי על כל חלון, זה נכתב לי על כל קיר. שולי הפסיקה להתייחס אליי. היא יוצאת לאירועים בלעדיי, היא בקושי מחייכת אליי. סקס? אני כבר לא ילד, אבל גם את המעט שהיה כבר אין. זה הלך וכבה עם הזמן. אני מבין אותה. היא עדיין צעירה ואני כבר קשיש.
"נכנסתי למשבר. לא הצלחתי להתרכז בעבודה והעסק נפל. הפסדתי את הכל. אין לי כסף ובגילי אני מתחיל לחפש תעסוקה. פניי חרושות קמטי דאגה. איך אשרוד את עשרים השנים האחרונות של חיי? מה אעשה אם היא תעזוב אותי? אני נע בין פאניקה לדיכאון. יש לי התקפי חרדה נוראיים. אני לא ישן בלילות, לא אוכל בימים. אני שבר כלי. אני מתחנף אליה כל הזמן ומקבל דחייה. אני מתקרב אליה והיא בועטת. אתמול היא אמרה: זהו! בוא נסיים את זה! והאדמה רעדה מתחת לרגליי".
מי יטפל בי כשאהיה חולה?
לכן, אני בהחלט יכולה להבין הרבה זוגות מעל גיל 60 שהשלימו עם היחסים השוררים ביניהם, בין אם הם טובים ובין אם פחות. הם נשארים כבר ביחד ומעדיפים להזדקן יחד. שרדנו את היחסים הרעועים בעבר, עכשיו כבר מאוחר לנסות לשנות או להיפרד, נהנה מהנכדים ובאמת רק המוות יפריד בינינו.
המחשבות שלנו על חיים משותפים, על נישואין, על משפחה ועל החיים בכלל - משתנות עם הגיל, וכשמתבגרים, סדרי העדיפויות משתנים. אם פעם חשבתם על גירושין ומה שהפחיד אתכם היו התגובות של ההורים, של הילדים, של חברים בעבודה, או בעיות כלכליות והסדרי ראייה לילדים - בגיל השלישי הפחד הוא עמוק יותר, הוא קיומי.
יחד עם זאת, אחרי גיל 60 אנחנו עוברים שינויים מאוד גדולים בחיינו. הילדים עוזבים את הקן, היציאה לפנסיה בפתח ואתם נשארים אחד על אחת. ישנם מצבים שלהיות לבד באותו בית הופך לבלתי נסבל או משמים מאוד. הרצון והיכולת לעבור את המשבר הזה כבדים מנשוא, ולפעמים אין ברירה אלא לפרק את החבילה למרות הגיל.
גם אותי מפליא שלא מעט זוגות מחליטים לעשות זאת אחרי 30 שנות נישואין, אבל לעיתים עדיף כך. כן, לא תאמינו, אבל ישנם כאלה שמגלים חיים מלאים ומספקים לאחר הפרידה. הם מפיגים את הבדידות על ידי פעילות ספורטיבית, טיולים, חברים חדשים ולפעמים גם פרק ב' עם בן זוג חדש.
אז כן, גם אחרי הפנסיה יש חיים זוגיים, וגם בהם יש משברים. אבל אני מציעה לא לשקוע במחשבות שחורות. העזרו בשיחות עם אנשי מקצוע, כי גם בגיל 60 פלוס עוד מחכות לכם שנים יפות, ביחד או לחוד.
>> בטור הקודם: "עכשיו, בגיל 48, אני פנויה לזוגיות אמיתית"