גד וליאת הגיעו אליי לטיפול מפורקים ועצובים. הם נשואים שלוש שנים פלוס זאטוט. שניהם בסוף שנות השלושים לחייהם, יפים להפליא, לבושים בקפידה ומטופחים מעל הממוצע. כבר בפגישה הראשונה פורץ ביניהם ריב חנוק, עם גידופים, כעסים, פרצי זעם והאשמות הדדיות שנזרקות לכל עבר. כמו אצל זוגות נשואים רבים אחרים, לא ראיתי שם אהבה, לצערי. אז למה בכל זאת הם ביחד?
בחירה לפי קריטריונים
ליאת וגד הכירו אחד את השני בשלב בחיים בו הבינו שמערכת יחסים היא פרוייקט לא קל, ובמיוחד עבורם. שניהם היו אז באמצע שנות השלושים שלהם, עמוק עמוק בתוך הרווקות.
על ליאת הופעל לחץ משפחתי וחברתי חזק למצוא חתן. בכל אירוע היא נראתה למשפחתה וחבריה כרווקה מזדקנת שלעולם לא "תסתדר". "בקרוב אצלך, בקרוב אצלך", איחלו לה כולם והיא נכנסה למרוץ מטורף לסידור "התקלה". היא יצאה לעשרות דייטים וכולם לא צלחו. חלקם הסתיימו אחרי מפגש אחד וחלקם שרדו שבוע או שבועיים. החבר הכי רציני שלה עד למפגש עם גד שרד שנה אחת ויחידה ובה ליאת בלעה הרבה צפרדעים כשמטרה אחת מקננת בראשה - להתחתן. בסוף הבחור עזב.
מבחינת רשימת המכולת יש לה הכל: אקדמאית, יפה, ממשפחה טובה. והיא חיפשה גבר כזה. כזה ולא אחר. הוא חייב להיות ממותג בתואר אקדמי, מתנשא לגובה, בהיר תכול עיניים, וכמובן מצליחן או לפחות ממשפחה מיוחסת ורצוי עם חופנים מלאי כסף. מי שלא הביא עימו את כל הרשימה הנ"ל לא נכנס לרשימת המועמדים לחופה וקידושין.
גד נפל ברשת. הוא עונה על כל הקריטריונים. הוא יפה, מוכשר בתחומו, עם סבא מיוחס ועשיר. עיניים כחולות? לא, אבל מילא. נספוג חרפה אחת. הוא האחד המתאים. ליאת עשתה הכל כדי ללכוד אותו ברשתה.
גם גד לא רווה נחת במערכות יחסיו עם נשים קודמות. הוא פגש את ליאת אחרי שתי מערכות יחסים בהן הוא נבגד וננטש. הוא טיפוס סגור וקשה לחדור אותו. בונקר. מדבר מעט, לא קשוב. כלוא בתוך עצמו. ומלא פחדים והתנגדויות. ליאת היתה בשבילו מתנה ממתיקת חיים. היא יפה - שזה טוב לאגו. רואת חשבון - שגם זה לא רע לתדמית. היא נראית איכותית. זה התאים לו. הוא חיפש מזור לכאב. למקום הפצוע באגו!
היו המון קשיים בדרך לחופה. ריבים קולניים, טענות הדדיות, ביקורת על גבול הרשעות על כל פיפס. הסקס לא טוב. עושים כאילו חייבים כי אין ברירה. הוא תמיד רוצה יותר והיא תמיד רוצה פחות, הרבה פחות. לא שמעתי מהם מילה אחת של אהבה, רכות, חום ותשוקה. לא שקיימת עכשיו ולא שהיתה פעם.
הבסיס יחמם אתכם ברגעים הקשים
אני מבינה את הלחץ שיש לאנשים שחצו את השלושים למצוא בן זוג ולהעמיד חופה וצאצאים. רמת הלחץ עולה ככל שעוברות השנים וכלום לא קורה. הרגש הופך למשני. האהבה, החיבה, המשיכה, כבר לא שחקנים ראשיים בסט. ההיגיון והמעשיות תופסים את מקומם בצמרת. הרצון להיות שווה בין שווים, להיות בנורמה, לא לחרוג.
ואז, האני האמיתי, הרצונות היצריים, המשיכה הכימית וההתרגשות נשכחים כאילו אין להם תפקיד ביחסים. את/ה מוצא/ת את עצמך נשוי/אה עם גבר/אישה שאינך מעריכ/ה, אינך נמשכ/ת ולפעמים אף סולד/ת ממנו או ממנה. אתם זרים ומנוכרים, לא מתעניינים אחת בשני, ולמעשה, אין ביניכם שום חיבור נפשי רוחני שעליו בנויה מערכת בריאה.
איני אומרת שהאהבה אינה נשחקת עם השנים. היא נשחקת גם נשחקת, אך לבסיס מכובד הראשוני יש תפקיד גם בעתיד היחסים. אדי הדלק הללו הם יידרשו לחמם אתכם בימים קשים. אך אם מלכתחילה בניתם את ביתכם על בסיס רעוע, הסיכוי שיחזיק מעמד הוא קלוש. עבור אנשים שאוהבים עצמם, להחזיק מעמד זה לא מספיק טוב. זה רק מחזיק וגווע.
גד וליאת לא הגיעו עדיין להחלטה מה עושים. יש כבר ילד בתמונה. להיפרד זה יותר מסובך משקית ניילון עם תחתונים ויאללה ביי. יש כתובה, רכוש, כסף (הרבה) וילד.
הטיפול הזוגי והפרטני מוביל אותם לעצמם בלי מסכות. איך אני רוצה לחיות את שארית חיי? כל תשובה מביאה עימה עבודה קשה. השלב הראשון והחשוב ביותר הוא לקחת אחריות על כל מה שקורה לי בחיים. כי אני הוא בעל הבית של חיי!
*השמות בטור בדויים ופרטי הדמויות שונו