איך היא עושה את זה? שואלות את עצמן אמהות בכל יום כמעט, בעיקר כשהן פוגשות מישהי כמו ליאת נוקד וינדר - מורה, מחנכת ואם לחמישה ילדים, בוגרת תואר ראשון בפילוסופיה יהודית וכימיה, תואר שני בביואתיקה, תעודת הוראה בכימיה ותעודה בניהול עיסקי, שיוצרת קומיקס בזמנה הפנוי ומוציאה עכשיו ספר פרוזה ראשון.
הספר נולד מתוך משבר: לא העובדה שהתחתנה בגיל 21, לא העבודה לצד הבעל הצעיר כמשפחה אומנת בכפר נוער ל-16, נערים ולא העזיבה למרילנד ארה"ב עם תינוקת בת 7 שבועות בלבד הכינו את ליאת נוקד וינדר לדרמה שהתחוללה כאשר היא ובעלה הפסידו מאות אלפי שקלים בפרויקט נדל"ן שכשל. גם כשפנו לבית המשפט והשקיעו את מיטב כספם בתביעה הם נתקלו באטימות, שחיתות והפסד כלכלי גדול אף יותר. הזעם ותחושת אובדן השליטה הובילו לספר הביכורים שלה "עוד ביקשה נפשי" שיוצא בהוצאת ידיעות אחרונות.
"מניסיוני הפרטי, כדי לכתוב ספר צריך שלושה תנאים: יכולת כתיבה, זמן ובעירה פנימית", מספרת נוקד וינדר. "את הראשונה הבנתי שיש לי כבר שהייתי ביסודי. זמן, עקב היותי אם ועובדת במשרה מלאה כל חיי, מעולם לא היה לי. וכאן נכנס התנאי השלישי. הבעירה. לאחר שנכוויתי קשות בחיי הפרטיים מהתנהלות תמה מול אנשים תאבי בצע ורודפי ממון, וכיליתי שנים רבות בהסתובבות חסרת תוכלת ועתירת הוצאות בין טחנות הצדק במדינה, נותרתי חסרת כוחות ותקווה. אני, שבמשך שנים חינכתי תלמידים לאזרחות פעילה, לאמונה בטוב של אנשים ובמערכת משפט ישרה, נפלתי לאחד מגובי האריות המוסריים של אנשים שרק כסף וכבוד מניע את החלטותיהם בחיים. לפני שלוש וחצי שנים, כשהקטנה היתה בת שבעה שבועות, טסנו לארה"ב, ללימודים של בן זוגי ולשליחות הוראה שלי. אך גם שם, כשחוויתי עולם שונה - לא יכולתי להתגבר לחלוטין על תחושת הכעס, התסכול וחוסר האונים. ידעתי שהפיתרון היחיד עבורי הוא המרת האנרגיה. תיעולה לכיוון חיובי, לכיוון של הומור ויצירה".
היצירה הראשונה שהשקיעה בה היו הקומיקסים על חיי היומיום של משפחה עם חמישה ילדים. "אכן תקופה זו סיפקה לי תאורה אחרת על המציאות, הוקרה מצוירת של הרגעים הקטנים, תיעוד של ההומור המתוק שמלווה את החיים שלנו. אבל אט אט הילדים גדלו והרעיונות הדללו וידעתי, בהכרה פנימית שהכתה בי בבת אחת, שזו העת וזו ההזדמנות. אין אלא לפנות להגשמתו של חלום ישן שתמיד חיכה מעבר לפינה, כתיבה של ספר. במשך תשעה חודשים נכנסתי לכתיבת אמוק: כל יום הייתי חוזרת בארבע מהעבודה בבית ספר היהודי-אמריקאי בו לימדתי ועוברת למשמרת שניה: מטפלת בילדים שלי, מנקה, מבשלת, מסדרת, עוזרת עם ההתמודדות בבית ספר אמריקאי ציבורי בו הם היו, ועוד. ובשעה תשע בערב, כשהרוחות היו נרגעות, הייתי מתחילה משמרת שלישית: לכתוב. האצבעות לא עזבו את המקלדת אלא רק להחזיק בכוס קפה שנלגמה בחטף. זה הרגיש כאילו המילים חיכו בתוכי מזה שנים רבות ורק חיכו לזמן שתהיה בי את הבעירה והצורך לקלף את הכיסויים מעליהן".
אז איך הילדים והחלום משתלבים יחד?
״הילדים הם חלק מהחלום שלי, חלק מההגדרה והזהות העצמית ולכן זה לא מנותק. גם אישי וגם אני באים ממשפחות גדולות, ובתפיסה שלנו זה חלק מהותי בתפיסת האושר. התחתנתי בגיל 21, בלימודי תואר ראשון, וילדתי את בכורי בגיל 23, בתחילתו של תואר שני. כשאישי בדיוק התחיל ללמוד את לימודיו האקדמאיים. רוב השנים הייתי המפרנסת העיקרית של משפחה גדלה, תמיד משרה מלאה. עם זאת, היה ברור לי שחלק מהמיצוי העצמי שלי זה הגשמה מקצועית מחוץ לכותלי הבית. ושעדיף לכל בני ביתי, שלא אהיה אמא במשרה מלאה. מזלי, שניחנתי בבן זוג אוהב ותומך, שמכיר את הצורך הנואש שלי בכתיבה. אני אומרת לו: 'אני חייבת לכתוב. קח שליטה', והוא עושה זאת. אני הולכת לחדר, ובהתקפת אמוק, כותבת את כל אשר לבי ונפשי, עד אשר מרגישה רוויה.
"הכתיבה באה על חשבון הבית, אין בכך ספק" מודה נוקד וינדר. "תמיד תהיה כביסה לא מקופלת, הכלים יעמדו לפעמים יותר מדי זמן בכיור והאבק מצטבר לו בפינות הבית ללא מפרע, וזאת עוד מבלי לדבר על כך שאין לי את הפניות הנפשית שהייתי רוצה לתת לילדיי. המצפון שלי מלא בצורה תמידית, קצת מתרוקן ומיד המציאות מספקת לו חומרים חדשים, אך במשך השנים למדתי לקבל את החסרונות שלי והבנתי שאם עולם כמנהגו ינהג, ממילא יהיה גיל שהילדים שלי יכעסו עליי. ממילא יהיה גיל שבו הם יקבלו אותי יותר טוב, ממילא יהיה גיל שיחזרו אלי ויעריכו אותי. אז בינתיים, אעשה את מה שאני צריכה. את מה שהנפש שלי מבקשת".
והנה כמה תובנות קומיקס של ליאת מחייה כאם לחמישה, במסגרת הקומיקס הפייסבוקי שלה: ילדים זה מצחיק: