כולנו גדלנו על סמדר שיר. הסופרת, שאחראית לכמויות תוכן שקשה לאמוד במדפים, ומלוות אותנו ואת ילדינו גם בשירים, בקלטות וידאו, באירועים (אז איפה העוגה?) מהפעוטון ועד לתיכון. לצד המפעל האדיר שלה, היא גם אמא, ועכשיו, כשהיא נושקת לשישים, גם סבתא. לכבוד הנכדה החדשה שהעניקה לה את התואר החדש, יצרה שיר סדרת ספרים חדשה, שהספר הראשון מתוכה, עם איוריה של שולמית צרפתי, יוצא כעת לאור. ״סָבְתוּשׁ, בְּנִגּוּד לַסָּבְתָא שֶׁל פַּעַם, לֹא עוֹמֶדֶת בַּמִּטְבָּח וּמְבַשֶּׁלֶת מָרָק", נכתב על גב הספר. "הִיא אִשָּׁה צְעִירָה, תּוֹסֶסֶת וּפְעִילָה. אֲבָל הִיא אוֹהֶבֶת אֶת נְכָדֶיהָ לֹא פָּחוֹת מֵהַסָּבְתוֹת שֶׁל הַמֵּאָה שֶׁעָבְרָה".
"לפני שנה ורבע הפכתי לסבתוש של שי-לי", מספרת שיר. "ולמרות שלא היתה לי יד ורגל בבחירת השם המקסים אני בטוחה שהוא נבחר למעני, מפני שהיא השי שלי. היא מצחיקה אותי ומנחמת אותי וגם כשהיא מטרטרת אותי אני מוצפת באהבה ומודה לה על הזכות לחוות באמצעותה את ילדותי השלישית. חיכיתי לה מאוד מאוד. כבר שנים אני אומרת לבנותיי שכדאי להן להפוך לאמהות עכשיו ומיד, כל עוד יש לי כוח ואנרגיה לרוץ עם הנכדים בפארק ולקפוץ איתם לבריכה. כמו אמא פולנייה אמרתי להן: 'בגיל 27 כבר הייתי אמא לשלוש', אבל הן לקחו את הזמן, אולי בצדק, וכשהתבשרתי על ההריון של בתי ירדן עברתי למצב של הזדהות מלאה. גם אני נתקפתי בבחילות בוקר וגם אני העליתי במשקל. יותר מיממה עברה עלינו בחדר הלידה, וכשהיא סוף סוף הגיחה לאוויר העולם הרגשתי משהו דומה לתחושה שפקדה אותי בלידת בתי הבכורה – שבעור שלי נפערות נקבוביות חדשות שמזרימות אהבה. בגיל שתי דקות חיבקתי אותה ולחשתי באוזנה: 'אני סבתוש שלך', כמו שלחשתי לבתי הבכורה 'אני אמא שלך', כדי שהיא תדע, והמילה סבתוש התגלגלה לי מהשפתיים באופן הכי טבעי, בדיוק כמו אמא, כאילו זה היה תפקידי וייעודי מאז ומעולם".
יש הרבה נשים בימינו, בעיקר אלה בעלות החזות הצעירה, שמתקשות לשאת את התואר סבתא. את מתהדרת בו ואפילו יוצרת סדרה חדשה. איך קיבלת עליך את התואר?
"בתי הבכורה הפכה את אמא שלי לסבתא, אבל כשהחלה לדבר היא קראה לסבתא ׳טטה׳ וזה הכינוי שדבק בה", נזכרת שיר. "כל נכדיה קוראים לה כך. בזכות שי-לי הפכתי לסבתוש ואילו אמא שלי שומרת בקנאות על הכינוי 'טטה' מפני ש'סבתא רבא' וגם 'סבתוש רבוש' לא מעוררים בה חדווה. זכותה. אני יכולה רק להודות ליוצרי ׳ארץ נהדרת׳ שהמציאו את ׳בת מצווש׳ ו׳פייסוש׳ ו׳אינסטוש׳ ו׳סבתוש׳. הסיומת הזאת מקלילה כל מילה. אבל אם המילה ׳סבתוש׳ לא הייתה קיימת הייתי נושאת את התואר “סבתא” באהבה ובגאווה, בלי לחשוש שהוא מקפיץ עליי את הזיקנה. עובדה, כששי-לי היתה בת שבועיים וטיילתי איתה באבן גבירול, אזור מגוריה, מישהי שאלה אותי: היא שלך? עניתי: ׳ברור שהיא שלי, את לא רואה כמה שהיא יפה?׳ השואלת התבלבלה לגמרי ושאלה ברחל בתך הקטנה: ׳את אמא שלה או סבתא שלה?׳ הלוואי שיהיו כאלה שיתבלבלו גם כשאהיה סבתא לעשרה. ילדים, שמעתם? תתחילו לעבוד!״
"יש כל מיני אמהות וכל מיני סבתושות וכל אחת בוחרת את המסלול שמתאים עבורה״
איזו מין סבתא את?
״עם כל אהבתי לשי-לי נראה לי שהיא כבר מבינה שאני סבתוש עסוקה. בניגוד לסבתות שלי עוד לא יצאתי לפנסיה ואני עובדת מסביב לשעון ולא תמיד אני זמינה להקפצות של שמרטפות מעכשיו לעכשיו. למזלי, אמא של שי-לי מודעת לכך. יש יום אחד בקבוע שהוא שלי, שני, ובאסמסים של מוצאי שבת היא בודקת איתי האם אני יכולה להחליף את היום או לקחת על עצמי יום נוסף. עכשיו, כששי-לי שמחה לקראתי ולפעמים אפילו נדמה שהיא מחכה לי, אני מוטרדת יותר מהעובדה שאין באפשרותי להיות סבתא במשרה מלאה. בעולם האוטופי שלי, ילדים גרים בסמוך להוריהם גם אחרי החתונה והגרעין המשפחתי שמתרחב הופך למשפחה אחת גדולה. כפר שלם שמחבק ומגדל ילד אחד. זה מזכיר לי מאוד את ייסורי המצפון שפקדו אותי בראשית האמהות. גרנו אז בארצות הברית, עבדתי במשרה חלקית, כמורה לעברית, והרשיתי לעצמי למתוח ביקורת על חברותי הקרייריסטיות שחודש אחרי הלידה חזרו למשרה מלאה, פגשו את התינוקות שלהן בשש בערב ובילו איתם שעתיים בלבד. כעסתי עליהן כשקראו לכך ׳זמן איכות׳ וטענתי שאיכות היא גם פונקציה של זמן. כיום, ממרומי הגילי, אני כבר מבינה שיש כל מיני אמהות וכל מיני סבתושות וכל אחת בוחרת את המסלול שמתאים עבורה".
את הקונפליקט הזה פותרת שיר בינתיים, כפי שהיא יודעת, דרך הספרים. הספר הראשון בסדרה נקרא ״סבתוש, מתי תבואי אלי?״ ובו מסבירה סבתוש שעד שבת היא עסוקה, ושוברת את ההתניה חסרת התנאים אליה אנו רגילים מעולמות התוכן האלה. ״בינתיים סיגלתי לעצמי חוק ברזל. כשאני עם שי-לי כולי שלה והסלולרי מושתק. מי שמכיר אותי יודע כמה קשה עבורי להתנתק מהמסך. וכשאמא של שי-לי שואלת: למה את לא עונה לטלפון? רק רציתי לוודא שהכל בסדר, אני מצביעה על הסלולרי ששקע בשינה עמוקה. הצעד הראשון לפתרון הוא הספר.״
מאיפה בא הרעיון לסדרת הספרים הזו?
״מאז ששי-לי נולדה, וחשפה אותי מחדש לעולם התינוקות והחיתולים והצעצועים, נפתח אצלי ערוץ חדש של כתיבה לפעוטות, בדיוק כמו שקרה לי עם ילדיי. לדוגמה, את הספר ׳חיבוקים׳ הקדשתי לבתי הבכורה שאותה חיבקתי בדמיוני עוד כשהיתה בתוכי. את ׳אין חגיגה בלי עוגה׳ ועשרות הפזמונים הנוספים של ׳טיף וטף כתבתי ׳עם משה דץ לילדינו כרמל ויועד, כשראינו שכל שירי היומולדת כבר הצמיחו זקן עד לרצפה, ליולי, הדובדבן שלי, כתבתי את סדרת הספרים ׳יולי׳, וכיום היא לא כל כך שמחה כשבני גילה מזכירים לה את ׳יולי והמוצץ׳ ו׳יולי יושבת על הסיר׳. וכשהיא היתה בת שנתיים צילמנו ביחד את ׳אמא משחקושקוש׳, די-וי-די עם שירים שכתבתי, הלחנתי, שרתי וצילמתי יחד איתה. הרבה לפני ששי-לי למדה לזהות אותי התחלתי לכתוב את הסדרה ׳סיפורי סבתוש׳, הגשתי לעורכת רינת פרימו חמישה סיפורים והיא בחרה שהראשון שייצא לאור יהיה ׳סבתוש, מתי תבואי אלי?׳ שמתאר סבתוש עסוקה. בהארד דיסק שלי כבר קיימים ׳סבתוש, מה תרצי לאכול?׳ ו׳סבתוש, בואי איתי לירח׳ ועוד ועוד. לא נראה לי שיש הבדל מהותי בין כתיבה לילדים לבין כתיבה לנכדים מפני שלאהבה ולחום אין גיל ואין תאריך תפוגה. הם נצחיים.״
די מדהים שגם הקוראים שלך כבר הפכו להורים, וההורים שקראו להם מספרייך הפכו לסבים. הדורות מתחלפים ומשתנים. איך את מצליחה להמשיך ולכתוב להם בגובה העיניים?
״כיוון שהתחלתי לכתוב בגיל צעיר מאוד בהארץ שלנו ומעריב לנוער, והספר הראשון שלי יצא לאור כשהייתי בת 16, גדלתי יחד עם הקוראים שלי. בני גילי אומרים לי: גדלנו עלייך ועכשיו אנחנו מגדלים את הילדים שלנו עלייך. ואני מקווה שעכשיו הם גם יתחילו לגדל איתי את הנכדים. זו זכות גדולה. תודה, אלוהים".
>> ההורים לא מסכימים ביניהם, הפעוט מסתובב בלי שם כבר שנה וחצי