"כשהוא אמר את המשפט 'את לא תוכלי ללדת' הרגשתי שלקחו לי את הנשיות"

כששמרית פלשקר הייתה בת 16, היא גילתה שהיא נולדה בלי רחם. הנערה שתמיד הוזעקה לעשות בייביסיטר, שמרה על אחותה הקטנה וחלמה על הרגע בו תהפוך לאמא, הבינה כי הדרך להגשמת החלום תהיה לא קלה ואף תהתה אם בכלל תצא לדרך כזו.

ביום שני שמרית ישבה על הספה לצד בן זוגה אלעד וצפתה איתו בפרק הבכורה של "גוף שלישי". על ידם ישבה גם אמה, אשר הגיעה במיוחד מהצפון כדי לעזור בטיפול בבתם התינוקת, איתה נחתו לפני ימים ספורים בארץ לאחר שביצעו תהליך פונדקאות מעבר לים בעזרת "מנור מדיקל". בחדרים, ישנו במיטותיהם שלושת ילדיהם הנוספים.

"היה עוצמתי מאוד, זה היה מרגש לצפות בפרק איתם", סיפרה שמרית בשיחה עם mako, "הם אנשי המפתח בתהליך שלי, היו פה הרבה דמעות והתרגשות. זה לקח אותי להרבה מקומות בסיפור שלי, למרות שהסיפור של כל אחד במסלול הפוריות שונה".

כששמרית אומרת שהמסלול שונה, היא מתכוונת בין היתר לעובדה שהיא נולדה בלי רחם. אך היא דווקא מצאה את עצמה מזדהה עם הסצנה במהלכה אלי (רותם סלע) ועידו (יהודה לוי) פתחו בקבוק יין לאות ניצחון, אותו שמרו בצד, ואז אלי איבדה את התינוקת שבבטנה. "הפלה היא אחד הדברים הקשים ביותר שאישה יכולה לחוות", אמרה, "אני לא חוויתי הפלה על גופי, אבל כן חווינו הפלה במסגרת פונדקאות - ואני יכולה להגיד שזאת החוויה הכי קשה שהייתה לי בחיים. באותה שנייה התחברתי לאלי ולזוג. לאורך הפרק ראיתי את הקווים המקבילים".

אלי אברהמי עברה אינספור טיפולים עד שהחליטה לפנות להליך פונדקאות יחד עם בן זוגה, וברגע שהיא שאלה את עידו במהלך הנסיעה באוטו איך זה לא משנה שהיא לא תשא את ילדם בבטנה, שמרית הרגישה כי הסצנה הזו סיכמה את מה שהרבה זוגות עברו. "צריך להבין שפונדקאות היא לא מילה גסה, אלא היא ברכה, לי זה לקח יותר מעשור".

איך בן זוגך ואמא שלך הגיבו?
"אמא שלי היא העוגן שלי בתוך הדבר הזה, אנחנו במסע הזה ביחד. אז כמובן שזה לווה בתחושה של ניצחון, כי צפינו בפרק ביחד בזמן שיש לנו את שירה בעריסה ושלושה ילדים שכל אחד מהם ישן במיטה שלו. אבל עדיין זה לקח אותנו למקום של הזדהות עם התחושות של אלי. את אלעד זה לקח לכל המקום של הדברים שחווינו ביחד, אם זאת ההפלה, אם זה ההכלה של הדברים, כמו המשפט שאלי אמרה על היין. כל דבר קטן זה סימן והייתי משגעת אותו, זה היה כל כך נכון עבורנו לצפות בפרק הזה ביחד. כל הפרק אחזנו ידיים".

"כשהוא אמר את המשפט 'את לא תוכלי ללדת' הרגשתי שלקחו לי את הנשיות"

במשך שנים, שמרית האמינה כי לא תקים משפחה, היא לא האמינה שיהיה מי שיצא איתה למסע הזה. באותם ימים, כפי שהיא מתארת במילותיה, היא הרימה דגל לבן עוד לפני שיצאה לקרב על החלום, אשר נגדע כשהייתה בת 16 בלבד. אז היא הגיעה יחד עם אמה לבית החולים כדי לבדוק את הסיבה מדוע היא לא מקבלת מחזור חודשי.

ככל שהבדיקות התקדמו, לחשושי הרופאים גברו - עד שהגיעה ההודעה ששינתה את התמונה. "הגעתי לבית החולים כי חשבו שיש לי משהו אחר - שפשוט המחזור שלי מתעכב", אמרה, "הפנו אותי לכל מיני בדיקות, אפילו לניתוח כדי כביכול לטפל בבעיה, ורק בבית חולים פתאום התחילו לדאוג. אחרי שלא הבנו למה מתקבצים סביבנו רופאים, הרופא לקח אותי ואת אמא שלי והכניס אותנו לחדר, התיישבנו שם ומהרגע שהוא אמר את המשפט 'את לא תוכלי ללדת', אני ואמא שלי חשבנו שהעולם קרס עלינו".

באותה נקודת זמן שמרית שמעה לראשונה את המושג פונדקאות. "זה היה נשמע כל כך קשה, סוג של קללה", אמרה, "זה נשמע קצת מצחיק כי הייתי בת 16 ומה לי ולאימהות, אבל הרגשתי שבאותו רגע לקחו לי את הנשיות. שבאופן פרדוקסלי איבדתי משהו שמעולם לא היה לי. כי בעצם לא היה לי רחם, כך נולדתי, אבל בעיני באותו רגע איבדתי את זה. אני זוכרת שיצאנו משם כאילו בישרו לנו שמישהו מת. זה הרגיש ככה אתמול בפרק כשאלי יצאה מהרופא וראתה מלא נשים בהיריון".

המושג פונדקאות אמנם נזרק לאוויר באותה שיחה קרה ומחושבת, אבל באותם ימים כמעט ולא היה עליו מידע. השנה הייתה 1996, ושמרית שהייתה אז נערה לא הצליחה לעכל את המצב. "בתור נערה זה היה טו מאצ', זה היה רגע שקשה לעכל אותו - במשך עשור לא התמודדתי איתו", אמרה, "היה אסור לדבר על זה, היה פחד מהתגובה של האנשים, לא הייתה פתיחות לעניין. בהתחלה פשוט הרמתי דגל לבן ואמרתי שאני לא מתמודדת עם זה, שאני מוותרת מראש - ושלא תהיה לי זוגיות ומשפחה. הייתה תחושה של אבל".

עם זאת כשהיא הכירה את אלעד, מי שלימים יהפוך לאב ילדיה, התמונה השתנתה. "כשהכרתי את אלעד זאת הייתה היציאה הראשונה שלי מהארון, הוא היה האדם הראשון מחוץ למשפחה הקרובה שלי שבכלל סיפרתי לו את זה", סיפרה, "זה לא משהו שמסתירים, אבל היו המון חששות. אמרתי שהוא בטח יקום וילך כי מה הוא צריך להיכנס למיטה החולה הזאת? אבל למזלי בחרתי טוב".

במהלך השיחה לא פעם היא השוותה את בן זוגה אלעד לעידו (יהודה לוי) והסבירה מדוע. "הדמות של עידו מאוד מכילה ומנסה להיות הקול האופטימי והשפוי. היא מסבירה לאלי שזה בסדר וזה בדיוק מה שאלעד אמר לי אז, שזה לא מה שישנה לנו. זה מה שחיזק אותי והפך אותי לזו שיצאה למסע הזה כדי שנוכל להקים את המשפחה שיש לנו. אני תמיד אומרת שבזכותו אני פה, כי אם מישהו אחר היה מגיב בצורה אחרת או שחלילה היה עוזב אותי אני לא חושבת שהייתי שורדת את זה. השאלה היחידה שהייתה לו כשסיפרתי לו זה אם הילדים יהיו שלנו, אמרתי לו שנכון לרגע זה כן, כי אמרו שיש שחלות וביציות אבל לך תדע מה עוד יגלו".

הסבירו לך אז מה זה אומר הליך פונדקאות? מה תצטרכי לעשות?
"לא רצו להסביר לי, אמרו שזה כרגע לא משנה. ניסיתי להגיד להם שזה כן, כי תמיד הייתי מהילדות שכינו אותן 'אמא קטנה', תמיד הייתי מחוברת לתינוקות, אני גידלתי את האחיות שלי - בשבילי זאת הייתה הבשורה הכי נוראית שיכולתי לקבל. אבל כולם ממש התנערו מזה, זה היה נשמע לי כמו באמת גורל אכזר מדי. הצלחתי לדלות קצת מידע מרופאים, ממאמרים, אבל זה היה נשמע כמו חלום בלתי מושג. לכי תמצאי בן זוג שיצא איתך למסע וגם בחורה שתסכים לעשות את זה. ראיתי רק את הקשיים".

השנים עברו, שמרית הכירה את אלעד ובגיל 27 השניים התחתנו. "בזכות זה שידענו שנעשה פונדקאות חסכנו כסף כבר כשהיינו חברים", אמרה, "ושלושה חודשים אחרי החתונה ניגשנו לכל מיני מרכזי הורות פה בארץ כדי לקבל יותר פרטים ולהתחיל את התהליך שלנו. הגעתי ל'מנור מדיקל', אחרי שני תהליכי פונדקאות שעשיתי בארץ - אחד צלח והשני לא כל כך".

תומר, בנה בן ה-14 של שמרית, הוא פרי תהליך הפונדקאות הראשון. אלא שהתהליך השני לא צלח, ושמרית ובן זוגה החליטו לקחת הפסקה. כשחזרנו, השנים שהבינו כי פונדקאות בארץ אינטנסיבית עבורם, החליטו לבררר אילו אפשרויות פרוסות בפניהם. אז הם פנו ל"מנור מדיקל" מקבוצת דנאל. "משם ידענו שזה הדבר בשבילנו, יש את כל המעטפת - מטריה גדולה", אמרה, "שאר שלושת התהליכים עשינו בפונדקאות חו"ל".

"איבדתי את התינוק שלי אבל לא היה לי מקום הייתי צריכה לתמוך בפונדקאית"

בפרק הבכורה נחשפנו למערכת היחסים המפתחת בין בני הזוג לפונדקאית שלהם חן. על פי דבריה של שמרית, היא מצאה הרבה מן המשותף באינטרקציה שהיא חוותה בזמנו עם מי שהייתה הפונדקאית שלה בארץ. "בפונדקאות חו"ל הדברים שונים - יש איזשהי מעטפת שהיא שונה", הסבירה, "בישראל יש הרבה בירוקרטיות והיצע הפונדקאות קטן. בפרק ראינו את ה'מצינג' שעשו בין בני הזוג לפונדקאית, ומהניסיון שלי אחרי ה'מאצ'' אתם נהיים זוג עם הפונדקאית וזה אינטנסיבי ולא פשוט. אלי שאלה את חן אם היא מעשנת, אמרה שהיא תשמח לבשל לה, ואני כל כך התחברתי לזה. כי אני עשיתי את הדברים האלה עם הפונדקאית הראשונה שלי. הסעתי אותה, לקחתי אותה והבאתי אותה אליי לארוחות שישי. לקחנו אותה לקניות וכל ערב שאלנו מה שלומה, כמובן הכל בתיאום איתה. היא גם הייתה צריכה את תשומת הלב הזאת".

עם אותה פונדקאית, שמרית התמודדה עם הכאב שבהפלה. "איבדתי את התינוק שלי, אבל לא היה לי מקום, הייתי צריכה לתמוך בפונדקאית כי זה הגוף שלה, היא גם עברה הפלה", סיפרה, "כל הזמן את קצת מאבדת את עצמך בתוך התהליך - בעוד שבפונדקאות חו"ל את מקבלת קצת יותר את היכלות להיות גם את בתוך התהליך. עם הבעל שלך והקשיים שלך ועם קצת יותר עזרה. זאת הסיבה שבחרנו שוב ושוב באופציה הזאת".

איך הרגשת כשצפית בדמות של חן?
"הרגשתי שם לחץ מהדמות של אלי, כי זה באמת מאוד קשה לשחרר ולהבין שהפונדקאית היא אישה זרה לחלוטין, שמגיעה ממקום של נתינה. ברור שיש פה את העניין הכלכלי, וטוב שכך, אבל אף פונדקאית לא נשארת ולא מגיעה לתהליך ממקום שהוא רק כלכלי - חייב להיות פה מקום של רגש, רצון לייצר קשר אמיץ עם אישה שפשוט צריכה עזרה".

מה את חושבת שזוג צריך לדעת לפני שהוא עומד לצאת למסע הזה?
"אלי קראה ולמדה אבל אי אפשר להכין את עצמך. כמה שתכיני את עצמך לדבר הזה בסוף צריך לעשות את זה תוך כדי תנועה וברגישות. קשה לנו הרבה פעמים לשחרר שליטה, בטח כשמדובר באוצר הכי יקר לנו, בגלל זה חשוב למצוא את הליווי המקצועי הנכון. גם למצוא את הפרטנרית שאפשר לסמוך עליה, כי לא סתם קראו לסדרה 'גוף שלישי', זה באמת בן אדם נוסף שמצטרף אלייך לחיים לתקופה יחסית ארוכה, זה לא באמת תשעה חודשים וזהו".

מה היית אומרת לאותה ילדה בת 16?
"דיברתי איתה הרבה בזמן האחרון. זה קשוח, כי הילדה בת ה-16 שבי ויתרה עוד לפני שהיא יצאה לקרב או למלחמה - היה לי עשור מאוד קשה. בעיקר הייתי מעבירה לה מסר שלא תאבד את השביב הקטן הזה של התקווה, להגיד לה שפשוט צריך למצוא את המקום הקטן הזה של האמונה - שלא תפחד לחלום".