מיכל קוזשוילי פותחת את השיחה במשפט אחד שמסכם את הדרך שעברה, את המסר שיש לה להעביר. "פונדקאות היא לא סוף העולם", היא אומרת, "הורות לא מסתכמת בהיריון, זה משהו שמאוד חשוב לדעת. זה היה משוש חיי להיות בהיריון, ולא הצלחתי, אבל אני אמא".
19 שנים שמיכל ובן זוגה מיכאל, אותו היא מכנה בדרך קבע "מיכי" נשואים. 15 שנים מתוכן, הם עשו הכל כדי להרות ולהביא ילד לעולם. מיכל עברה אינספור טיפולים, אשפוזים, ניתוחים ברחם, שבאחד מהם היא הפסיקה לנשום באמצע. "עברתי שני ניתוחים מאוד קשים, באחד מהם כמעט קיפחתי את החיי. הפסקתי לנשום באמצע הניתוח, היה צריך להנשים אותי", היא מספרת.
עשית הכל בשביל להיות אמא.
"עשינו את זה ביחד, מיכי הלך איתי יד ביד, צעד אחר צעד. אני אמא הודות למיכי והודות ל'סורמום', לאידה".
כשמיכל אומרת שהיא אמא הודות לבן זוגה, היא מתכוונת לתמיכה שהעניק לה. הם היו זוג צעיר בתחילת דרכם, ולא תיארו לעצמם שהם יצאו לדרך הזו. היא הייתה מורכבת, מבחינה נפשית ומבחינה פיזית, היו ימים שבמהלכם מיכל חשבה שהיא כבר לא תהיה אמא, שיש להם אחד את השנייה וזה מספיק עבורה, אבל היא לא וויתרה על החלום - בין היתר בזכות מיכאל.
"היינו בטוחים שאנחנו כמו כולם, שני אנשים בריאים", מספרת מיכל, "בתחילת הדרך אמרו לנו שאנחנו לא מוסברים. עברנו מיליון בדיקות, חפירות בתוך הרחם, עד שבסוף אמרו שיש לי אנדומטריומה. היה בי כעס, לא יכולתם להגיד לי שהסיכוי שלי להיכנס להיריון הוא בערך כלום? מצאתי את עצמי כל שני וחמישי במיון, מתמוטטת באמצע סופר, לא יכולתי לעמוד על הרגליים, כאבי תופת".
באחד מהניתוחים שעברה, מיכל עמדה בפני סכנת חיים. "ניתוח שהיה אמור לקחת ארבעים דקות, לקח חמש שעות. מיכי ישב בחוץ ולא הבין מה קורה", היא מספרת ומדגישה, "גם אז לא וויתרתי. פתחו לי את הבטן והיא כולה היית סיכות, ירדתי לקומת ה-IVF ושאלתי את הפרופסור מתי ממשיכים. הוא אמר לי 'מיכל, תנוחי, תנשמי', אמרתי לו שאני לא רוצה, שאני רוצה ילד".
זה לא סוד שהתרבות הישראלית משמרת את חשיבותו של ערך המשפחה, ואף מציבה אותו לעיתים כערך עליון. בזמן שבני הזוג קושוילי התמודדו עם אתגרים פיזיים ונפשיים כאחד, הם גם נדרשו לספק תשובות. "'ואיך מגיע לכם להיות הורים, הכי מגיע לכם בעולם'", היא משחזרת, "אני לא יכולה לשמוע את המשפט הזה. 'כמה כואב הלב שאין לכם ילדים, בקרוב אצלכם'. את יודעת כמה עורלות קבורות אצלנו בחצר? בכל ברית קראו לנו שמיכי ימסור את הילד".
הסיטואציה שמיכל מדברת יכולה להידמות בקלות למפגש הנשים ההריוניות אליו אלי אברהמי (רותם סלע) הגיעה ב"גוף שלישי" (פרק חדש הערב, אחרי החדשות). במהלך הסצנה, אלי מספרת לנשים האחרות על ילדותה בבית הילדים הקיבוצי, ומסבירה כי כרגע לצערה היא לא יכולה להתקרב לתינוק שלה, כי הפונדקאית לא מאפשרת. רננה, שאמורה להיות מנחת הסדנה המכילה והתומכת, מעבירה עליה ביקורת אכזרית, ולא רואה את מי שעומדת מולה.
רננה, שמצליחה להיכנס בקלות להיריון, ואינה מכירה את הקושי שיכול להתלוות לחלום ההורות, מביעה את עמדתה הנחרצת מבלי לחשוב מה עובר עליה, גם בסיטואציה הספציפית הזו, במעגל נשים הריוניות, וגם באופן כללי בחייה.
במשפחה שאלו?
"במעגל הקרוב בחיים לא שאלו אותי, נהפוך הוא הם תמיד היו שם. חמותי הייתה באה איתי לטיפולים, גיסי היה לוקח אותי, אבל אנשים כן. 'מה למה אין לכם ילדים? אתם נשואים המון שנים'. היו תקופות שלא הייתי מוכנה ללכת לאירועים כי לא רציתי לשמוע את כל זה. היו מתקשרים לחמותי ואומרים 'יש לנו רופא חבל על הזמן', 'שתלך לרב הזה'".
אין אבן שמיכל לא הפכה כדי להפוך לאמא, כך היא מתארת, אבל היו רגעים בהם היא הרגישה כי היא עשתה כל מה שביכולתה - ומכסת האפשרויות נגמרה. "הפכתי את העולם, לא נשאר לי יותר מה לעשות", היא מספרת, "15 שנה חייתי את זה, אין רב בארץ שלא הלכתי אליו, כיסא של אליהו הנביא שלא ישבתי עליו, הלכתי לטיפולים אלטרנטיביים. באיזשהו שלב סיפרתי לעצמי סיפור שהכל טוב, שיש למיכי אותי ולי יש את מיכי. במשך שלוש שנים נסענו לחו"ל כל חודשיים, על פניו עשינו חיים, אבל אין לך כלום בחיים".
בני הזוג הגיעו לנקודת הסיום. מבחינה רפואית הם מיצו את כלל האפשרויות, ונותרה להם אפשרות אחת שבעזרתה יוכלו להביא ילד לעולם, אפשרות שמיכל התקשתה לקבל. "כשבאו ואמרו לי שאני צריכה פונדקאות, אמרתי לו 'בוא נתגרש. לך תמצא אישה אחרת, מה אתה צריך אותי? אני לא מצליחה להיכנס להיריון, אני לא מצליחה להביא לך ילד'", היא מספרת, "הוא אמר לי 'שתי מים קרים, לכי תעשי סיבוב ותרגעי - את מדברת שטויות'".
למה אמרת לו את זה?
"הרגשתי כישלון, מצפים ממך בתור אישה להיכנס ולהביא ילדים ואת לא מצליחה לעשות את זה. ידעתי שמיכי רוצה ילדים, התחתנו בשביל להיות משפחה מעבר לאהבה הגדולה והחברות".
מעבר לתחושות הקשות, תהיות נוספות הציפו את מיכל. "זאת התמודדות פסיכולוגית מאוד קשה. 'מה פתאום פונדקאות? זה לא ילד שלי, מישהי אחרת בהיריון איתו, איך אני אתחבר אליו? אני לא מרגישה אותו, אני לא חשה אותו. הפריע לי שאני לא אהיה בהיריון עם הילדים שלי, שמישהי אחרת תהיה", היא מספרת.
אבל מיכאל לא וויתר. אחרי שנים של נסיונות כואבים, השניים יצאו מבית הכנסת ביום כיפור, ובאותה נקודה מיכל אמר למיכל שהוא רוצה לצאת להליך פונדקאות. "הוא אמר לי שהוא לא מוכן לוותר על ילד", היא מספרת, "אחרי שנים של טיפולים כשאת מקבלת בשורה שאת צריכה פונדקאות העולם חרב עלייך, את כישלון, מיליון דברים רצים לך בראש".
בצאת יום כיפור, השניים התיישבו מול מסך המחשב והחלו לחפש סוכנות שיוכלו לצאת איתה למסע אז. אחרי מספר פניות ומפגשים, השניים הגיעו למייסדת "סורמום", אידה בר און, ומיכל הצטיידה בדף A4 מלא בשאלות. "היא ענתה לי על שאלות מאוד קשות ששאלתי אותה", היא מספרת, "בואי נדבר על זה, זה תהליך שעולה גם לא מעט כסף, הרבה מאוד כסף שעבדנו וחסכנו, זה לא שקמנו בוקר אחד וגדל לנו כסף בחשבון. אז מה קורה אם את משלמת כל כך הרבה ואין ילד? אם יש לידה שקטה?".
ומה קורה?
"ממשיכים הלאה. אידה ענתה לי הכי אמיתי על השאלות שהיו לי, הבטיחה שאני אצא מפה עם ילד - והיא עמדה בזה, בהרבה יותר מזה. עד היום אנחנו בקשר איתם, לפני חודש עשינו יום הולדת שנה לשיר, אידה הייתה אורחת הכבוד שלנו".
בסוכות החוזה נחתם, ובני הזוג החלו הליך פונדקאות שבסופו הגיע לעולם רון בנם הבכור, ולאחר מכן שיר הקטנה בהליך נוסף. "היו לי שתי פונדקאיות הכי מהממות שיכולות להיות", היא מספרת, "הפונדקאית של שיר הייתה שולחת לי סרטונים של הבטן הגדלה, נתנה לי להיות חלק מההיריון".
כשמיכל צופה באינטרקציה בין אלי אברהמי וחן בן עטר (גל מלכה) היא מבינה כי פונדקאות חו"ל הייתה הדרך הנכונה עבורה. "אני רואה את ההתערבות של אלי, לי זה היה מאוד מפריע, אני מאוד מבינה את חן", היא אומרת, "בארץ מטבע הדברים יש יותר מקום לתקשורת ויחסים, בגיאורגיה לרוב הן לא מדברות אנגלית. אבל את מעורבת, מקבלת את הבדיקות ורואה את הסקירות. אם יש בעיה מערבים אותך, אם צריך את מדברת עם הרופאה, את מאוד מעורבת - אבל היא חייה את החיים שלי ואני חיה את החיים שלי. אנשים צריכים להבין שחלק מהתהליך זה איבוד שליטה, אין לך שום דבר בידיים שלך, את תלויה באישה שיושבת בגיאורגיה והיא בהיריון עם הילד שלך, היא אחראית לבריאות שלו, לחיים שלו".
לא פעם במהלך השיחה, מיכל מצהירה שצריך לצאת לתהליך פונדקאות עם ראש פתוח ובעיקר לדעת לשחרר. מה שהיא למדה עם הזמן. "אני בן אדם שאי וודאות מערערת אותו, אבל אין לך מה לעשות", היא אומרת, "בהתחלה הייתי משגעת אותה".
את מרגישה שבתהליך השני זה היה אחרת?
"הוא היה שונה לגמרי, היה לי כבר את רון אז מטבע הדברים את עסוקה עם תינוק בן כמה חודשים - ואת גם יודעת לקראת מה את הולכת. את יודעת שיש לך אמא ואבא, על מי לסמוך, ששום דבר לא ייפול בין האצבעות".
כאמור, אל התהליך השני השניים הגיעו עם רון הקטן על הידיים, והפעם מיכל נכחה בלידה של שיר. "זה היה אחד הדברים הכי מדהימים שקרו לי בחיים", היא מספרת, "זה מדהים, כולי צמרמורות, את עומדת ולא נושמת, רואה את הילדה שלך יוצאת. אחרי שנייה שולחים אותך להתפשט, ושמים אותה עלייך, דבר ראשון היא עלייך. באותו רגע את לא חושבת אם ילדת או לא ילדת אותה. אני קמה בבוקר ומסתכלת על הילדים ואני אמא שלהם, אין פה מילה אחרת".
בין בני הזוג והפונדקאית איתה הביאו לעולם את שיר נוצר קשר עמוק. "היה לי איתה קשר מטורף", היא אומרת, "אחרי הלידה הלכנו לקונסוליה, ושיר הייתה נורא לא רגועה, היא לא הפסיקה לבכות. שאלתי אם היא רוצה להחזיק אותה, הסתכלו עלינו בהלם. ראיתי איך היא מחזיקה אותה, מדברת איתה, ושיר פתאום נרגעת. הייתה איזה צביטה בלב, כי את מבינה ששיר מכירה אותה יותר מאשר שהיא מכירה אותך. היא רגילה לקול שלה, לריח שלה, היא רגילה אליה. אבל זה היה מדהים".
מיכל מוקירה תודה למספר אנשים, ביניהם מיכאל, אידה והפונדקאיות שעזרו לה להפוך לאמא. "הן יודעות שאם הן ירצו לראות את הילדים אני תמיד אראה להן, אם ירצו תמונות אני אשלח. אני לא מתביישת, הילדים שלי ידעו מאיפה הם באו, אם הם ירצו לנסוע לגיאורגיה ולפגוש אותן, אני עולה על מטוס - אם הן יסכימו להיפגש. אני לא אסתיר מהם בחיים את הדרך הזאת, אני גאה".
הדרך הזו גרמה למיכל להעריך את ההורות, כך היא מתארת, והיא מבלה כמעט כל רגע בחייה עם רון ושיר הקטנים. "זאת המהות, זה מה שרציתי כל השנים", היא אומרת, "לשכב בלילה ליד הבן שלי, להחזיר את הקטנה מהגן, לקום ולראות אותם בבוקר. אני האמא היחידה שמחכה מחוץ לגן בשביל להוציא אותם, אני צריכה אותם לידי. זה היה שווה את הכל".
לכל אורך השיחה, למיכל חשוב להעביר מסר אחד, שאיתו היא מסיימת. "היום אני אומרת דבר אחד: לכל אחד יש את הדרך שלו ופונדקאות זה לא סוף העולם", מדגישה, "אני יודעת שזה בום של החיים, זה לא פשוט, אבל לא לוותר, לא להרים ידיים. ההורות לא מסתכמת בהיריון, הורות היא הרבה יותר מזה, השורה התחתונה היא להיות הורים".