הנה הווידוי שלי ליום כיפור: אני לא סובלת את יום כיפור. ראשית, בלי פחמימות אני הופכת לשטן. שנית, לצום עם ילדים זה סיוט מתמשך: שוב ושוב הם דורשים שאגיש להם שניצל ופירה וגלידה עם פצפוצים בזמן שאני מפנטזת על פריכית וכוס מים. ואם זה לא מספיק: אני מסרבת לקבל על עצמי את המנהג החגיגי לצאת מהבית עם כפכפי גומי ונטולת ליפסטיק, ומגיעה לבית הכנסת בלוק סתווי הולם - מה שגורם לי לחוש כופרת.
אה, ויש לי בעיה עם העניין הזה של חשבון נפש. לא טובה בחשבון, מה לעשות. וגם בלסלוח אני לא משהו, אבל זו כבר לא אשמתי - אצלנו בעדה נוהגים לנטור טינה מכל הלב, וההתנגשות הזו בין המסורת לגנטיקה עולה לי בבריאות.
ובכל זאת אני מנסה לנצח את הגנים ולמחול לכל אלה שצריכים להתנצל בפניי דחוף;
נשואים שמתחילים איתי בפייסבוק. לא שופטת אף אחד: קורה שמתאהבים מחוץ לנישואים, קורה גם שפוגשים מישהי שמדליקה תשוקה חבויה. אבל להתייחס לפייסבוק כאל אתר היכרויות לנשואים ונשואות, זה הכי נמוך שיש. אהממ, בעצם יש נמוך מזה: להזמין אותי בפרטי לדייט במלון וכעבור שעה להעלות על הוול תמונה במסעדה עם האישה החוקית, "אהובתי הנצחית והחד פעמית".
פעם נעלבתי: האם אני נראית עד כדי כך זורמת? מה פשר כל הפניות האלה מגברים תפוסים בעליל? בהמשך הבנתי: בפייסבוק כל בחורה שנראית סביר מקבלת שלל הצעות. ובכן, לי הן ממש לא מחמיאות.
חברי פייסבוק שמצרפים לקבוצות בלי לשאול. סתם שאלה: האם גם במציאות אתם מתנפלים על עוברי אורח תמימים וגוררים אותם ל"טיולי ג'יפים לפנויים-פנויות לגילאי 25-46?"
אמל אלמודין. לא שקודם ג'ורג' קלוני היה אופציה ריאלית, אבל לפני החתונה עם אמל שלו לפחות יכולתי לפנטז עליו בלי להרגיש מלוכלכת. נו טוב, לפחות ג'וני דפ עדיין פנוי.
בעלי כלבים שמסתובבים ללא רצועה. אוקיי, אני יודעת שלהתייחס לכל ההולכים על ארבע כאילו היו ילדיי הפרטיים זה נורא טרנדי בימים אלה, אבל עם כל הכבוד לזכויות בעלי החיים, גם לי יש קצת זכויות. כמו ללכת ברחוב בלי שכלב תועה ילקק את רגליי, נגיד. כן, יש לי פוביה מכלבים. לא, אני לא מעוניינת לטפל בה. אז נא שמרו על החוק והקפידו על רצועה, תודה.
עורכי אינטרנט ערמומיים. איזה עונש מגיע לעורך שגרם לי להיכנס לאייטם שכותרתו "בר רפאלי מתחת לחופה", רק כדי לגלות בפנים: "אבל לא שלה"? או לזה שקרץ לי: "יהודה לוי עוזב את הארץ", ובתוך הכתבה: "לטיול של עשרה ימים בדרום אפריקה"? קצת אמינות, אני מבקשת.
טוקבקיסטים חסרי מעוף. לפעמים אני תוהה עד מתי אמשיך לקרוא ש"אורית נבון, כשמך אינך את!" או "אורית נבון אינה נבונה!". אולי יש לי ציפיות גבוהות מדי, אבל אני באמת מקווה שבשנה הבאה ישקיעו בי יותר.
זוגות שמתנשקים בציבור. לא מדברת על נגיעה אלגנטית מז'אנר ה"איזה יופי מאמי ששמת מדיח הבוקר", אלא יותר על ז'אנר ה"נדמה לי שזו האקסית המיתולוגית שלי שם ליד הגבינות, בואי נעשה רגע ילד". לא יודעת מה היקום מנסה לרמוז לי אבל בחודש האחרון עברו לידי שלושה כאלה. במיוחד זכור לי הזוג שהתלהט לפניי על המדרגות הנעות בקניון; הצילו, איזו טראומה. לא היה לי לאן לברוח.
פרנואידים שמסירים את ה"לאסט סין" בוואטסאפ. הלו, יש מישהו בבית? זה לא פייר שאתם יכולים לבדוק מתי אני הייתי כאן לאחרונה ואני לא יכולה לבדוק אצלכם, ובעיקר: אם אני חייבת לשלוח הודעה אחרי עשר בלילה - מה יקרה אם אדע שמותר כי הייתם כאן לפני דקה וחצי?
נודניקים בקבוצות וואטסאפ. אני מאוד מבקשת לא לשרבט "חחחחח" באחת בלילה, או לחילופין - לאחל "שבת שלום" לקבוצה של 30 איש. ובהזדמנות זו: אם אפשר לא לשלוח הודעות פייסבוק בין שתיים לארבע. לפנות בוקר.
האמא שמאכילה את הילד על המגלשה. אין לי הסבר מדעי לזה, אבל בכל גינת שעשועים, בכל זמן נתון, תמיד יש מישהי שדחוף לה לראות את בנה מתגלש עם פה מלא בפסטה בולונז. אבל אהממ, ילדים מנסים לשחק פה, אכפת לך? לכי תפתחי שולחן במקום אחר.
הורים שתקועים באייפון בזמן שבנם הפעוט מנשנש צרצרים. לא רוצה להשוויץ, אבל פה ושם יצא לי השנה להציל ילדים זרים בגינה מהרעלות ומפציעות למיניהן, בזמן שההורים חייכו לעצמם על ספסל מרוחק. עכשיו, מילא לא לקבל "תודה", אבל מה תגידו על אם שנזפה בי על שחסכתי לבתה פגיעת ראש מהנדנדה?
אמהות שמגיעות לגינה על סטילטו. נשות כל העולם, אני מפצירה בכן: נא לבלות את שעות אחר הצהריים עם הילדים בלבוש הולם ולא להציב לי רף בלתי אפשרי, תודה.
משכימי קום שמתקשרים אליי לפני תשע בבוקר. האם אני צריכה לפרט?
הרפתקנים שמאתגרים אותי יותר מדי. שנייה, כבר אני שופכת על עצמי דלי עם קרח. אני תורמת לחברה באמצעות הוראות קבע, אבקש לא לגרום לי ייסורי מצפון על כך שלא בא לי לחטוף דלקת ראות.
דתיים שמטיפים לי שאני לא מספיק שמרנית. לא באמת נעלבתי אבל התנצלות מנומסת תתקבל בברכה.
חילונים שמטיפים לי שאני לא מספיק ליברלית. כנ"ל.
נודניקים שמאחלים "צום מועיל". ומתקנים אותך כשאת אומרת "צום קל", כי הלא הצום אמור להיות עינוי על מנת שיכופרו כל חטאינו; ובכן, אני מאחלת לכם ולי צום מועיל אבל גם לא קשה ברמות שנשכב מעולפים במיטה ונפנטז על ארוחת פריכיות עם ג'ורג' קלוני. לא שזה יעזור לי, הנה כבר אני מגדלת זנב וקילשון. גמר חתימה טובה!