"לא חשבת לירות במחבל?", נשאל שליט בתחקיר. "לא", ענה, "הייתי מבולבל לגמרי, לא חשבתי על כלום, הייתי בהלם"... לו היה לוקח איתו את הנשק ויוצא החוצה, היה יכול לחסל את המחבל בקלות. אבל שליט לא היה במוד של לחימה. לא צריך לשפוט אותו על כך, אבל אלו הן העובדות, זה מה שהוא עצמו סיפר לחוקריו. מדובר היה באירוע שרק הנכונות להילחם הייתה משנה את תוצאותיו. הטנק של שליט לא ירה כדור
(מתוך "חמקן", ספרו החדש של בן כספית שייצא בקרוב)
למה הגילויים החדשים בפרשת גלעד שליט – כפי שהביא אותם בן כספית בגיליון "סופהשבוע" האחרון – כה מסעירים? הרי הם לא זרים לנו לחלוטין; אנחנו מכירים את הסיפור בקווים כלליים, ואפילו על תפקודו של שליט בזמן החטיפה כבר נכתב ונרמז.
ובכל זאת הבטן מתהפכת והלב נחמץ, אולי כי פתאום מישהו מציב מראה מול הילד של כולנו, ומגיש את פרטי האירוע פשוט וישיר, בלי כוס מים ליד, בלי לסנגר, להכיל, לחבק.
אולי כי לראשונה, עיתונאי בכיר מעז להאריך בביקורת נוקבת וחד משמעית על התנהלותו של גלעד שליט – לא רק בזמן החטיפה אלא גם לאחר ששוחרר והפך למגה סלב שמתחכך במפורסמים ומצטלם עם בר רפאלי וליהיא גרינר במסיבות.
ואולי גם גורם ההפתעה משחק כאן תפקיד; כשהתמונות קשות – נהוג להזהיר מראש, אבל לטקסטים אף אחד לא מצמיד הודעה בנוסח: "זהירות, מילים מצמררות לפניכם". התיאורים המדויקים והצורבים של כספית עפים בבום, ישר לפרצוף – מה שרק מעצים את תחושות ההלם והתסכול.
אכן, כשבן כספית לא עסוק בלהתנשא על כותבים באינטרנט – או על האינטרנט באופן כללי – הוא יודע לעבוד. בספר הזה נראה שהוא במיטבו: ענייני אך מרתק, רהוט וחד, יודע לספר את הסיפור.
הנה חלק מהעובדות על פרשת שליט, כפי שפרסם אותן כספית: גלעד שליט לא היה ערני בתדריך שנערך לפני היציאה לפעולה ולכן לא ידע, למשל, שיש לו גיבוי של צוות "יהלום" מהנדסה קרבית, שאותו יכול היה להזעיק. "לא הקשבתי", אמר שליט בתחקיר, "המפקד הקשיב, זה מספיק. סמכתי עליו".
כשהתחיל האירוע הוא ישן בטנק, בלי קסדה ובלי אפוד קרבי. הוא ראה את המחבל שניות אחדות לפני שזה קלט אותו, אבל נאלם דום: שליט לא השתמש בתותח של הטנק, ולא במקלעים. את נשקו האישי הפקיר בתוך הטנק, ויצא אל המחבל חשוף, נכנע, כשהוא מתחנן: "אל תירה, אל תירה". כשהמחבל הורה לו לרוץ עמו לגדר, שליט ציית, מיהר, לא ניסה לעכב.
קשה לקרוא את הפרטים, לקלוט את הנסיבות. להבין איך, בעצם, התחילו חמש וחצי שנות שבי. בסיטואציות של חיים או מוות – יצר ההישרדות שואב מאנשים כוחות שלא ידעו שקיימים בהם; פה אמא נאבקת במחבל כדי להציל את ילדיה, שם גבר לא חמוש מבריח מחבל שאוחז בגרזן. גלעד שליט היה חייל קרבי בלי שמץ של נכונות להילחם.
תגידו: מי את שתבקרי אותו, אפשר לחשוב שאת היית מתפקדת יותר טוב. ובכן, בדיוק בגלל זה אני לא הייתי מגיעה לטנק מלכתחילה.
אני לא שופטת את גלעד שליט, אלא את מי ששלח אותו. זה אנחנו, המטומטמים.
מרגרינה בקופסת פח
כבר שנים אני אומרת שכל אחד צריך לתרום למדינה לפי יכולותיו וכישוריו. אני, למשל, הייתי מדריכת עולים בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה. על החוויות שלי מהתקופה שבה שימשתי - דרדסית דתייה בת 18, כפסיכולוגית לנערים מחוספסים בני 17 שכבר ראו הכל – אני יכולה לכתוב ספר.
במהלך השירות הלאומי התבגרתי בכמה שנים טובות; התחלתי אותו תמימה, טיפשה, ילדה; סיימתי כשאני יודעת משהו על העולם הזה, מבינה לנפשם של גברים צעירים בהתהוות.
בסופו של דבר, הכרתי את כל החניכים שלי היטב: ידעתי מי פוחד לעבור ברית מילה ועל כן דוחה אותה שוב ושוב; מי מתגעגע נואשות לסבתא שנשארה ברוסיה; מי רומנטיקן חסר תקנה ששובר את הראש "איך מתחילים עם בנות בארץ החוצפנית הזאת"; וגם מי פוחד מהגיוס לצבא.
נערים לקראת סיום התיכון פוחדים למות – ידעתם את זה? אלא שבדרך כלל אין להם עם מי לדבר על זה; הם לא רוצים להדאיג את ההורים, בינם לבין עצמם זהו לא נושא לדיון כי יש פאסון שצריך לתחזק, כך שלרוב הם שומרים את החששות לעצמם.
אבל אני, שביליתי שנה אינטנסיבית בחברת נערים מתבגרים – מכירה את הפחדים מקרוב. במיוחד זכורות לי השיחות עם ד', בחור ציני וקשוח שיום אחד הסתכל לי בלבן של העיניים, והודיע לי במבטא כבד שהוא עומד למות.
מה פתאום למות, נבהלתי, על מה אתה מדבר? "אני אמות בצבא כמו דוד שלי", הוא ענה במן שלוות נפש מוזרה, "יש לי חלומות שמישהו יורה בי צרורות והנשמה שלי עולה למעלה ומחייכת".
את המילים שלו אני זוכרת היטב, פשוט כי בהתחלה הן היו מוזרות לי כל כך; איך יכול להיות שבחור בריא בנפשו שגבוה ממני בשני ראשים, עם מעיל עור בילט-אין ובלורית צרובה משמש, פוחד להתגייס? קצת כמו שאני אבהל מפן, לא?
פתאום הבנתי כמה זה לא טריוויאלי, בעצם, לפשוט את התלבושת האחידה של התיכון ולעלות על מדי צבא. כמה זה לא טבעי.
בסופו של דבר הוא סיים את השירות בריא מבחינה פיזית, אבל מה קרה בנפשו פנימה?
כמה שנים אחר כך, כשפגשתי אותו במקרה באוניברסיטה, לא הרגשתי נוח לברר. יצא לי רק "מה שלומך?" מנומס, והוא ענה: "הכל בסדר, סבט".
"סבט" זה אור ברוסית. בדרך כלל החניכים שלי קראו לי "סבטה", כשכעסו עליי – "סבטלנה", וברגעים של קירבה - הייתי "סבט".
"באמת הכל בסדר?", שאלתי, והוא אמר שבטח, הכל נהדר סבט, תשמרי על עצמך, טוב?
קצת אחר כך נודע לי שחודשים ספורים קודם לכן, חברו הטוב התאבד. אותו רומנטיקן לא שרד את הארץ החוצפנית הזאת, מסתבר. ד' עצמו מתגורר כיום במדינה אחרת.
פרחים בקנה
יכולתי לכתוב עוד על נפשם הפריכה של נערים מתבגרים, אבל זה לא משנה; בפועל, יש חוק גיוס חובה, ומסלול קרבי הוא עדיין שאיפתם של רוב המתגייסים. מה שמסוכן פה, זה שנערים רבים משתוקקים לו בדיוק מאותה סיבה שירצו בהמשך תואר אקדמי נחשב או ג'וב שווה בהיי טק; מבחינתם שירות קרבי בצבא זהו תנאי קבלה לחברה הישראלית – מתאימים או לא – למי אכפת.
בספרו כותב בן כספית שהחוטפים לא עינו את שליט בשבי כי "הבינו מיד שהוא עדין ושברירי ורצו לשמור עליו בחיים"; ובכן, אם שאלתם את עצמכם מה יש לחייל עדין ושברירי לחפש על טנק – זו בדיוק התשובה: הוא רוצה להיות ישראלי. רוצה את השורה המכובדת הזו בקו"ח, את האישור לכך שגם הוא מלח הארץ. זה הכל.
טוב עשינו ששחררנו את גלעד שליט, אבל עכשיו צריך לבדוק כמה חיילים כמוהו יש בצבא, והאם הם יכולים לתרום למדינה בדרכים אחרות, בצה"ל או בשירות לאומי. כדאי גם שנייעל את מנגנון הסינון והשיבוץ שלנו - פרופיל 97 המפורסם - שלפיו כל מי שלא סובל מסוכרת או מלחץ דם ולא מנהל דיאלוגים עם חברותיו הנמלים - מסוגל להיות לוחם קרבי.
כאילו שהיעדר מחלות כרוניות או נפשיות מצביע בהכרח על אומץ לב או תושייה או תפקוד סביר תחת לחץ, או כל תכונה אחרת שנדרשת מלוחם.
הסיפור של שליט הוכיח לנו שלא כל שירות קרבי מועיל למדינה, להפך; יש חיילים שאם יעלו על טנק, דווקא יזיקו לה. כן, יש בחורים שרואים פרחים בקנה. האם אנחנו עושים מספיק כדי למנוע את הטרגדיה הבאה?