האג'נדה שלי הייתה ברורה: ילדה לא צריכה להיראות כמו בובת הברבי של אמא שלה. אבל בחודש האחרון, בתי בת השנתיים וחצי לא יוצאת מהבית בלי מוצץ, שמיכי ולק אדום. בסיסי. איך זה קרה? זה מה שגם אני שואלת; אורית נבון מניקוריסטית
בסוף נכנעתי, וזה קרה דווקא ברגע הכי פחות לוחץ. כי אחרי כל הצרחות שלה, רקיעות הרגליים, ההשתטחויות על הרצפה והיללות שהוציאו אותי מדעתי אך לא ריככו אותי כלל – היא השתתקה פתאום, התקרבה אליי, ולחשה לי באוזן בקול הכי מתוק שאפשר: "אמא, אני רוצה לק אדום, בבקשה ממך".
אחרי שתי דקות כבר ישבנו על המיטה הזוגית, אני ובתי מיקה בת השנתיים וחצי; היא נשענת על כרית הבוב-ספוג שלה, ואני מושחת על ציפורניה לק של גברת. צריך לדייק מאוד כי הן קטנות כל כך, הציפורניים האלה; רק שבריר שנייה של חוסר ריכוז ואת יוצאת מהקווים. אז השתדלתי מאוד וכשסיימתי, מיקה מתחה אצבעות, הביטה בהן בשביעות רצון, עשתה "פו" מלא רוק וקראה: "יפה!". היא הייתה מאושרת. אני פחות.
גם לא לקבלת שבת בגן
כבר חודש שהיא לא יוצאת מהבית בלי מוצץ, שמיכי ולק אדום. בסיסי. גוונים עדינים כמו ורדרד שקוף או סגול בהיר אני כבר לא מעיזה להציע; רק אדום-דם היא רוצה, וכשהצבע מתחיל להתקלף היא מיד מזעיקה אותי למניקור דחוף.
כשהיא לוחצת על הכפתור במעלית; מדפדפת בספרים שלה; מדליקה את מנורת הלילה בחדרה; מגרדת באף; אני מסתכלת על אצבעותיה המיניאטוריות וחושבת - איך יצאתי מהקווים ככה? מהקווים האדומים שלי, הברורים, שמשרטטים גבולות חד משמעיים בין ילדות לנשיות?
כי בכל פעם שאני רואה ילדונת עם לק, עגילי פנינה או שמלת פאייטים בעלת מחשוף קטן – אני רואה אמא שיצאה מהקווים. ולא, תירוצים כמו "זה לכבוד קבלת שבת בגן" או "גינדרתי אותה לחתונה של אחותי" – בהחלט לא מתקבלים. פורים היום? לא? יופי. ילדה לא צריכה להיראות כמו בובת הברבי של אמא שלה, זה הכל.
בהתחלה חשבתי שיעבור לה
לכן, כשיום אחד מיקה הודיעה לי שהיא רוצה לק, צחקתי בקול. אוי. מתוקה. אין מצב, תביאי את הבימבה, נרד לגינה, בסדר?
בהתחלה באמת חשבתי שיעבור לה, והייתי בטוחה שהיא פשוט רוצה לחקות אותי; שאחרי שעשתה כל מה שאפשר עם נעלי העקב שלי – כולל לצעוד איתן על הספה בסלון ולנסות לשפוך לתוכן פטל – היא עברה לאוסף הבקבוקונים הצבעוני. נו, ניסיתי לנחם את עצמי, זה דווקא די מחמיא, להיות המוזה של הבת שלך.
בצער רב הסרתי מאצבעותיי את האדום-אדום הזה, והראיתי לה: "הנה, עכשיו גם לאמא אין". אבל הצעד הדרמטי הזה לא עשה עליה שום רושם, להפך: הסירוב העיקש שלי רק גרם לה לרצות יותר; רק הייתי מסובבת את הראש לרגע, והיא כבר הייתה מורחת לק על כל היד שלה כולל המרפק, הקיר במסדרון והשלט של הטלוויזיה. הליידי הקטנה הייתה מסתובבת בבית עם הכיסא הקטן שלה, מחפשת היכן נמצאים בקבוקוני הקסם, ואז ממקמת את הכיסא בהתאם ומטפסת אל האוצר.
זה היה הפרומו הקבוע לסצנה היומית בכיכובן של שתי דיוות; היא צורחת - "לאק! אדום! עכשיו!", אני מכריזה - "אמבטיה! בקבוק! לישון!", וברקע הילד צועק: "שקט כבר, אי אפשר לראות קופיקו בבית הזה?"
ברגע ההוא, הבנתי מה זה לחץ חברתי
פעם היא לא ידעה מה זה לק. אורית ומיקה בעידן התמימות | צילום:
תומר ושחר צלמים
אינני אמא-סמרטוט כלל וכלל, אבל את המלחמות שלי עם הילדים אני בוררת בקפידה; מתעקשת רק על מה שקריטי, משחררת איפה שאפשר. הם הולכים יחפים או אוכלים קוביית שוקולד אחת יותר מדי? נו, אני יכולה לחיות עם זה. אבל לשחק עם השקעים בקיר או לראות טלוויזיה אחרי שמונה בערב – זה לא. על הסקאלה הזאת, התלבטתי היכן למקם את הלק האדום. מצד אחד, הוא כל כך לא הולם את האג'נדה שלי. מצד שני, הרי אין כאן סכנה בריאותית או הפרעה לסדר היום שלה; האם באמת יהיה נורא כל כך להיענות לה?
"זאת תבוסה זמנית רק כדי להרגיע את האובססיה שלה", ניסיתי לשכנע את עצמי אחרי הפעם הראשונה, "בפעם הבאה שתבקש, כבר אהיה עקשנית". אבל למחרת, כשהגעתי לגן ומלמלתי במבוכה ש"מיקה הכריחה אותי, זאת פעם אחרונה שהיא מגיעה לגן עם לק" - הגננת הסתכלה עליי כאילו נפלתי עליה מארגז חול של כוכב אחר: "ככה זה בנות היום", היא אמרה, "תסתכלי, להמון ילדות בגן יש לק אדום".
זה היה רגע מוזר מאוד. כאילו בבת אחת הכל הסתדר לי, אבל גם התבלגן לגמרי. כי אני חשבתי שאנחנו בעיצומו של שלב התפתחותי שבו הפעוטה מנסה לחקות את אמא שלה, אבל מתברר שמדובר בנורמה חברתית; מיקה בסך הכל ביקשה לציית לצו השעה.
והנה היא עומדת במרכז מעגל הבנות, מאושרת ומשוויצה באצבעותיה הצבעוניות, בעוד חברותיה צוהלות איתה כאומרות: "יופי מיקה, עכשיו את משלנו, התקבלת". אני חושבת שברגע ההוא, הבנתי עד הסוף מה זה לחץ חברתי. מה זה אומר להיות חלק מחבורה ולעשות הכל כדי לא להיות יוצא דופן. ומילא מיקה, אבל גם אני הצטרפתי עכשיו לעדר. ואולי בעצם זה מה שמפריע לי.
סורי קרוז, ואיזה לק את מעדיפה? | צילום:
celebitchy.com
נותנים לה אצבע
מסתבר שבבית אפשר לחנך, להסביר, להציב גבולות; אבל בסופו של דבר הסטנדרטים שהילד יפגוש בחוץ - בגן, בבית הספר היסודי, בתיכון – הם שיכתיבו את התנהגותו. בגיל שנתיים כמו בגיל 17, ילדים רק רוצים להיות כמו כולם; לחלקם זה עובר עם השנים, לרובם לא.
אני מאוד מקווה שבעתיד הבת שלי תהיה כמוני. כלומר, כמוה. אני אעשה הכל כדי לעזור לה לפתח עמוד שדרה ואופי, לגרום לה להבין שלא תמיד צריך לזרום עם ההמון, שלפעמים אפילו עדיף שלא. אני רוצה שהיא תהיה מי שהיא, יחידה ומיוחדת, עם טעם אישי, מחשבות מקוריות ורצונות רק שלה; רוצה ללמד אותה שלא צריך להיבהל וליישר קו עם כאלה שחושבים או מתנהגים הפוך ממנה, גם אם הם הרוב.
בינתיים, אני ממשיכה לצבוע את ציפורניה בצייתנות ולייבש עם פן קר. לא, אני בהחלט לא שלמה עם זה, אבל מנסה להתלהב יחד איתה; אם זה מה שעושה אותה מאושרת כרגע, לא אמנע זאת ממנה.
רק שלא תאתגר את רף הסבלנות שלי, זה כל מה שאני מבקשת. כי אתמול, אחרי שסיימנו למרוח ולייבש, היא פתאום הורידה את הסנדלים שלה, תקעה בי מבט ממזרי ושאלה: "אפשר גם ברגליים?"
