חידת היגיון: אם בחורה מורידה שני שליש תחת, בכמה אמור לגדול מספר המעריצים שלה? אני אומרת שפי מיליון, וזה לא שקודם הייתי דני-דין.
מה שמצחיק, שהאנטיפאטיות הקרירה הנושבת ממני לא מרתיעה, מסתבר; אני אומרת "לא, תודה" לפחות פעמיים בשבוע, בשלל סיטואציות ובווליום משתנה.
מי מתחיל איתי, תשאלו? מי לא: לסביות צולעות, גברים מעל גיל 60, הומלסים בלונדיניים, שחקנים הוליוודיים ששם משפחתם קלוני – אלה לא. כל השאר - מתחילים בריבוע.
וכשאני אומרת "מתחילים" אני לא מתכוונת לקומפלימנט מפורט או למבט שמתעכב שנייה אחת יותר מדי, אלא ל"סליחה שאני אומר לך, אבל את בדיוק הטעם שלי", ו"אני מייבא תכשיטים בסגנון של השרשרת שלך, יש לך פייסבוק? אני גם מחפש עוזרת אישית".
בדרך כלל אני מחייכת ושוכחת מזה, אבל לעתים רחוקות - זה נשאר איתי עוד קצת.
איזה נכה הורס
בשבוע שעבר הגיע היום המרגש הזה ברבעון, שבו אני שוטפת את הרכב; בעיקרון הסוזוקי שלי מצטחצחת רק כשמעירים לי ברמזור על הטינופת, או כשאני צריכה לשים כפפות לטקס לפני שאני פותחת את הדלת – מה שבא קודם.
אז ישבתי לי באוטו וחיכיתי בתור במשך דקות ארוכות - משועממת כמו שרק פוסטמה ששכחה את הנייד שלה בעבודה יכולה להיות - ושמתי לב שבדיוק ממולי עומד ג'יפ חתיך. והנהג, ששם משפחתו אמנם אינו קלוני אבל בהחלט יכול היה לככב באיזה סרט קולנוע, בהה בי ברמה שהסתובבתי רגע לבדוק אם נפתח לי כפתור, או שאולי המסקרה שוב נזלה לי על האף מרוב שהיא עמידה ויוקרתית.
בשלב הזה הייתה לי אפס אמפתיה אליו כי מה יש, אתה לא יכול לעמוד בתור כמו כולם? חייב לחנות בצד ולתפוס נתיב שלם? כשבעל המקום ביקש ממני לזוז וכיוון את הג'יפ לכניסה האחורית, כבר רציתי להרוג אותו; מי זה ה- VIP הזה? כשמצ'פרים מישהו מול העיניים שלי, ישר אני מרגישה פראיירית.
כך, בעודי מוחמאת מתשומת הלב ועם זאת רותחת על האטיטיוד, הגיע תורי. מסרתי את הרכב, נכנסתי לשלם ותפסתי שולחן. דקה אחריי, הגיע החתיך מהג'יפ.
הוא התקרב לעברי, ולרגע התבלבלתי; כמה הוא נמוך! אבל אז קלטתי: הוא יושב בכיסא גלגלים! שלם בגופו, אבל נכה. נכה הורס.
יש לי משהו עצוב בעיניים?
זה היה טוויסט מאוד משונה בעלילה. מה "יד שרה" עכשיו, מה? הוא היה כה מושלם שם בג'יפ, ופתאום, פנים מול פנים – נראה לי כמו כוכב קומדיה שהתבלבל באולם ונחת בטעות על תפאורה של איזו טרגדיה שייקספירית.
אלא שהוא לא היה מבולבל בכלל, דווקא מפוקס מאוד; בביטחון של מקצוען ובלי טיפת היסוס, הוא תקע בי מבט ארוך וחד משמעי ושאל: "למה את מבואסת?"
זה היה רק קצת יותר טוב מ"יש לך משהו עצוב בעיניים", אז חייכתי קלות, ממש קלות, והמשכתי לעיין במוסף הכלכלי המרתק שהיה מונח לפניי.
"אפשר להזמין אותך לארטיק?", הוא תהה. "לא, תודה", אמרתי.
"ספרי למה את מבואסת".
"לא מבואסת".
"את כן".
"אני לא".
"מה קרה?"
"שכחתי את הנייד בעבודה".
"רוצה להתקשר אליו מהפלאפון שלי?"
"זה בסדר, אני יודעת איפה הוא", אמרתי, אבל בעצם רציתי לשאול: זה לכל החיים או שתוכל ללכת מתישהו? ומה קרה לך, בעצם? אתה גיבור צה"ל? אתה רוצה להגיד לי שהיית על טנק בזמן שמחבלים זרקו עליך רימונים ואתה הגנת בגופך על החברים שלך וחטפת את הרימונים במקומם, ואז חיסלת את כל המחבלים החמושים אחד אחד עם מקל? כי אין מצב שעלית שיכור על הכביש, נניח, אתה נראה לי וינר לגמרי.
אבל לא אמרתי את כל זה. אגב, אם זו הייתה בחורה חמודה שמתחילה לדבר איתי, בטוח שהייתי מתעניינת.
"אני רואה טבעת", הוא המשיך, "נשואה?"
"כן".
"טרייה?"
"לא. עם ילדים".
"מפרק א'? גרושה?"
"לא! נשואה פלוס ילדים!"
"את צריכה להיות נחמדה אליו, הוא נכה", אמרתי לעצמי, אבל האמת היא שהוא פשוט ידע לתקוע את המבטים והחיוכים במקומות הנכונים, ואני הוחמאתי באופן הכי רגיל שיכול להיות. זה היה כל כך סוריאליסטי; הנה יושב מולי בחור בכיסא גלגלים, והוא נוטף כריזמה וביטחון עצמי. מוגבל פיזית, אבל מנטאלית - חופשי יותר מהרבה גברים שאני מכירה.
אין לי ספק שנשים נופלות לגלגליו
אני חושבת שבנסיבות אחרות, הייתי עוברת לשולחן אחר. יש לי מעט מאוד סבלנות לגברים שמתחילים עם נשואות בישירות כזאת, כאילו הטבעת היא לא תמרור "עצור" ברור, אלא מן "סע מסביב" כזה. אבל מולו, משום מה, לא יכולתי. נשארתי לשבת, ממתינה להודעה שהאוטו שלי מוכן. יכול להיות שהכיסא שלו פשוט שיתק אותי?
"טוב, אני בחוץ", הוא הודיע לי, "אם בכל זאת תצטרכי שיחה, הנייד שלי לרשותך".
כשיצאתי לאסוף את הרכב, ראיתי אותו מחכה לי לפני הכביש. הוא התקרב אליי וסימן לי לפתוח חלון, ואני, מהפאניקה, נפנפתי לו ביי ושמתי גז. תתפעל מרחוק, למה להלחיץ? אני לא מהזורמות.
בבית, בעלי התעצבן. יש לו מספיק שלווה פנימית כדי לא להתרגש מהסיפורים האלה וגם מספיק ביטחון עצמי כדי להרשות לי לפרסם טור כזה – אבל הבחור הזה בכל זאת הצליח להרגיז אותו: "זה נשמע ממש בוטה, להתחיל איתך ככה! הייתי שובר לו את העצמות!".
"אלעד", נזפתי בו, "הוא נכה!".
"נשמע כמו מישהו שיודע להסתדר", הוא אמר. "תגידי, אם היית פנויה, היית נותנת לו צ'אנס?"
ובכן, לא יודעת. כלומר, אם לפני המקרה הזה הייתי עונה "מה פתאום" מוחץ, עכשיו אני אומרת: אולי. "נכה" זה גנרי, אבל הוא ספציפית, מי יודע?
אני בטוחה שהכיסא לא מגביל אותו בשום תחום בחיים, ושהוא VIP לא רק אצל שוטפי מכוניות אלא בקרב כולם, ונשים במיוחד. אין לי ספק שהן נופלות לגלגליו, ושהוא מן הסתם כבר עשה גוד טיים לאיזו פיזיותרפיסטית אחת או שתיים או מאה.
מה סוד הקסם שלו? האם כיסא הגלגלים הוא שפותח בפניו דלתות ולבבות, או שאולי הוא דווקא פרט שולי בעלילה, והבחור פשוט הרבה יותר צ'ארמר מאשר נכה? כך או כך, אני קיבלתי איזה שיעור.