בגינה ציבורית הומה, בין קרוסלה צפופה לנדנדה מנוזלת, הבנתי סופית שאני אולד-פאשן.
רק חמש דקות קודם עוד חיכיתי בדממה ליד אחד השיחים, וכשהדרדס הכי מופרע בשכונה עבר בסיבוב – הגחתי מולו עם איום חד משמעי: "אם עוד פעם אחת תפיל את גיא מהאופניים, אני אפיל אותך בחזרה, הבנת?"
רועדת מעצבים חזרתי לספסל, מצפה למעט אמפתיה מחברתי א'. אלא שבמקום לטיפה, קיבלתי שטיפה: "משוגעת אחת, את לא מקשיבה לסופר נני? תפסיקי כבר לארוב לילדים זרים בגינה ותני לגיא להסתדר לבד, שילמד. החיים זה לא גן של שושנים".
ובכן. לדעתי, בגיל שש זה בדיוק מה שהחיים אמורים להיות.
גם לי יש קהל נרגש
אני מסתכלת על אמהות סביבי, ואיך לומר, מרגישה לאחרונה קצת יוצאת דופן. כמו שעון קוקייה עתיק בחנות דיגיטאלית, אף אני הופכת אט אט למוצג ארכיאולוגי. וכמו לכל פריט נדיר לאספנים, גם לי יש קהל נרגש; תראו אותה, אמא שעדיין מתפקדת על תקן שומרת הראש של ילדיה, מלווה אותם כמו צל. קצת קוקו. קוקייה.
השעה היא שנת 2012, אני מנסה להזכיר לעצמי, נא לכוון שעונים ולהסתנכרן עם ספרי הורות מעודכנים.
אבל זה לא עוזר לי. אני עדיין מתקשרת לגננת כשהילדה חוזרת הביתה עם סימן של נשיכה; מגיעה לבית הספר לכעוס בלייב על הנודניק שמציק לבני בהפסקות; מבקשת מהמורה להושיב את גיא ליד החבר הכי טוב שלו, ובאופן כללי – דרוכה כמו אקדח טעון.
בעיניי יש משהו כל כך פשוט ובסיסי בילד שאומר לחבר שלו: "תיזהר, אבא שלי יהרוג אותך". רק שבמקרה של הילדים שלי, זאת אמא.
כמובן, יש לי איזשהו מושג איך דבקה בי האג'נדה הנכחדת הזו. מספיק יום אחד עם אמא שלי כדי להבין; "אורית, היום כשהוצאתי את גיא מבית הספר הוא אמר לי שיש ילד אחד שבועט כל הזמן בילקוט שלו, זה מוכר לך?", היא תוהה. "את רוצה שאגיע לשם מחר בהפסקה לסדר את העניינים?"
לא, אני אומרת לה, בבקשה לא. אני עוד זוכרת איך פעם, כשגיא היה בן שלוש, ישבנו במסעדה ואיזה גמד בן חמש לא הפסיק למשוך בשיערו ולגנוב לו צ'יפס מהצלחת.
עד שאמא שלי התקרבה אליו ולחשה באוזנו: "תקשיב לי, חיה, אם תתקרב לכאן שוב, אתה תעוף מהמסעדה ותחכה להורים שלך בחוץ, לבד בחושך". הייתי המומה. אבל סוף סוף הילד חזר לשולחן של הוריו, וגיא הפסיק לצרוח. זה היה קצת קרימינלי אך יעיל כל כך. אהבתי. אימצתי. את אמי הגנרלית אני שומרת למקרי חירום בלבד.
אין ילדים רעים. בסדר
ובינתיים ליד הנדנדות, ג' מעדכנת שאמש סיימה קורס הורים במכון אדלר. "ושם הבנתי סופית", היא מבהירה, "שכדי לגדל ילדים עם בטחון עצמי את צריכה לשחרר אותם".
גם ש', מורה במקצועה, מטיפה לעצמאות: "אני ניגשת ליואבי שלי רק כשהוא בוכה חזק", היא מכריזה ומעיפה מבט לעבר המגלשה, "חשוב לי לשדר לו שאני סומכת עליו".
למה שלא תכווני קצת את האנטנה שלך לפני השידור, אני חושבת לעצמי, ותקלטי שיואבי לא קורא לך כי הבריון שלידו חוסם לו את קנה הנשימה?
טוב, אני קצת מגזימה, אבל באמת נראה לי שהילד זקוק לעזרתה.
היא צועדת לשם באדישות מסוימת, בדיוק כשהבן שלה חוטף כאפה לתוך עין שמאל. "זה יפה לעשות ככה?", אני שומעת אותה שואלת בעדינות. כשהיא מתקרבת לעברנו בחזרה, היא מסבירה: "זה ניר מהכיתה שלו, הוא על ריטאלין כבר שנה וחצי. ממש קשה לו, מסכן".
תוך שנייה ורבע היא כבר מדקלמת את כל המנטרות שאפשר: "אין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם"; "הוא מרביץ כי קשה לו להתבטא"; "ילדים אנרגטיים זה אתגר אמיתי, צריך ללמד אותם לנתב את האנרגיות לאפיקים חיוביים".
כך, כשמצד אחד הילד המופרע מתוסכל נורא וחובה להבין אותו, ומצד שני הפשוש שמציקים לו צריך להסתדר לבד כי אלה החיים – הורים לומדים לא להתערב. פחות לגונן, יותר להשקיף מהצד.
לא מדובר במשנה סדורה אבל תסתכלו סביבכם – זה המצב. אכפת לי, משמע אני אמא היסטרית; אני שומרת מרחק, זה אומר שאני חכמה וקולית עם קורס הורים ברזומה.
כי היום אמא משקיענית היא לא זו שמכרכרת סביב הילד שלה עם במבה וסימפטיה, אלא זו שהולכת לסדנאות הורות כדי ללמוד שם, בין השאר, להתרחק, לשחרר, לסמוך. אני לא נגד קורסים כאלה, ממש לא. לפעמים הם מצילים נפשות. אבל בל נקבור את האינסטינקטים הבריאים שלנו.
מה רע בצמר גפן?
בעולם מושלם הייתי קונה כוס מדידה לבדיקת המינון המדויק לגידול ילדים מאושרים: ככה להיצמד, ככה להרפות. עד שמישהו ימציא כזו, אני מעדיפה להיות מחוברת מדי מאשר מנותקת מדי, ובעיקר – להישאר נאמנה לאופי שלי. כזו אני, חונקת.
"את מגדלת את הילדים שלך בצמר גפן", אומרת לי ש', ואני שואלת: מה רע בצמר גפן? זה רך, זה נעים, ונתלש בסביבות גיל 16.
ש' לא משתכנעת. "תשמרי על פרופיל נמוך ותני לילדים שלך להתמודד לבד כמה שיותר, זאת העצה שלי", היא מסכמת. "תאמיני לי, הם הרבה יותר חכמים ממה שאת חושבת".
זה נכון, הם חכמים. אבל לפחות כרגע, אני יותר גבוהה.
>> לטור הקודם: נעים מאוד, אני דתייה חופשייה
לכל הטורים של אורית נבון
