"מזל טוב", אני אומרת לה ובולעת את המסטיק בטעות, "איזה שבוע?"
ג' משתהה לרגע ואז יורה בלי פסיקים: "שש פלוס ארבע את הראשונה לדעת זה לא בדיוק פנצ'ר אבל לא חשבנו שייקלט כל כך מהר נשבעת לך".
אני מזייפת חצי חיוך. "בדיוק תכננתי לספר לך שאנחנו מתחילים לנסות", היא מתגוננת.
"מצחיקה אחת, את לא צריכה להתנצל", אני אומרת ומוזגת לעצמי כוסית של וודקה תאנים. לך אסור. תקנאי. "הכי חשוב, מתוקה שלי, שיהיה לך הריון קל וכיפי". ושתעלי ארבעים קילו, הלוואי אמן.
מתי אושר עצום הופך למעמסה בלתי נסבלת?
לפני שנה וחצי סיכמנו ככה: אנו, א' ו- ג', סבורות ששני ילדים זה מספיק בהחלט. כמו כן, בגיל 33 אנחנו מעוניינות להיות רזות וקרייריסטיות, לישון טוב בלילות ורצוי גם בשבת בבוקר. לכן אנו מכריזות בזאת על בטן שטוחה עד להודעה החדשה, ובמידה ומי מאיתנו תהיה מעוניינת לסגת מההסכם, עליה לעדכן בכך את שותפתה לאג'נדה.
זאת הייתה החלטה דרמטית לגמרי, שכן בעולמנו התרבותי ובשכונה הדתית שבה אנחנו מתגוררות, תכנון המשפחה מתחיל למעשה רק אחרי שלושה צאצאים, קרי: את מתקתקת אותם בזה אחר זה, ואז מתפנה לחשוב עוד כמה בעצם את רוצה.
כך, בין כל הכובסות העייפות עם חזיית ההנקה בילט אין, בלטנו ג' ואני בסירובנו לפנק את עקומת הילודה באזור. "בן ובת זה בול, לא צריך יותר", טענה אז ג' בלהט.
ועכשיו אנחנו יושבות אצלה במטבח, היא משליכה כל מיני עלים לתוך חליטת הצמחים שלה, ואני תוהה מה שינה את דעתה פתאום.
"זה ממש לא פתאום", היא מסבירה. "זוכרת את המשפט של אמא שלי, שאמרתי לך שלא יוצא לי מהראש?"
היא לוקחת שלוק מהתה העכור ומזכירה ספק לי, ספק לעצמה: "בכל בית צריכים להיות יותר ילדים מאשר הורים".
זאת לא הנוסחה הכי מופרכת ששמעתי לחישוב מספר הצאצאים, אגב.
תשאלו אנשים סביבכם כמה ילדים הם רוצים, ותראו איך הם נוקבים במספר כלשהו ומיד שוטחים בפניכם תזה בלתי מנומקת בעליל שכביכול מסתתרת מאחוריו: "צריך שניים, כדי שהראשון לא יהיה לבד בעולם"; "שלושה, בשביל למלא את המכונית המשפחתית"; "ארבעה כי סביב שולחן יש שישה כיסאות, שניים להורים"; "חמישה כי חמסה זה מזל"; "אחד, כי מינימום זה המקסימום שלי, פעם בכלל לא רציתי ילדים".
ואני תוהה: איפה עובר הגבול בין אושר עצום למעמסה בלתי נסבלת? איך נדע מתי עוד אחד זה כבר יותר מדי?
ובכן. כששואלים אותי כמה יורשים אני מתכננת, התשובה שלי פשוטה מאוד: שניים פלוס אחד.
את צריכה נעליים? לא? לא נורא, תקני
מבחינתי הייתי סוגרת את הבאסטה עוד היום, על האצבעות של כל הדודות ההונגריות שקורצות לגיא: "נכון שאתה רוצה אח קטן?"
שתהיה בריאה אמא של ג', אני עדיין חושבת שבן ובת זה מכובד מאוד.
אבל חלון הפוריות שפתוח למשך זמן כה קצר, מטריף את דעתנו כמו מכירת חיסול מלחיצה במיוחד: את צריכה את הנעליים האלה? לא כל כך? לא בכלל? אין דבר, תקני עכשיו כי אחר כך כבר לא יהיה.
אני מסתכלת על החיים שלי ותשמעו, יש לי מספיק נעליים. כלומר, ילדים; נעליים אף פעם לא יהיו לי מספיק.
וכשאומרים לי - תסתכלי על גיא ומיקה, כאלה מדהימים, איך את לא רוצה עוד? אני עונה: זהו בדיוק, הם כל כך מדהימים שזה מספיק לי.
אלא שאז אני חושבת: מה יהיה בעוד 30 שנה? האם גם אז ארגיש כך? והתשובה שלי היא: לא יודעת. אולי כן ואולי לא. ואם אכן אצא לפנסיה בתחושה שאין לי את כל הילדים שהייתי אמורה ללדת, העצבות תהיה גדולה מדי, ההחמצה שורפת.
ובשבילי זה שיקול הגיוני מאוד, יודעים למה? כי גם את הילד הראשון הבאתי לעולם לא כי נורא רציתי ילד - הרי לפני הלידה לא היה לי מושג מה זה להיות אמא והאם הסטטוס אכן מתאים לי - אלא פשוט כי לא רציתי להיות ללא ילדים. אז אם עשיתי אחד כדי לא להישאר עם אפס, למה לא לעשות שלושה כדי לא להישאר עם שניים?
ובכל זאת לא בא לי תינוק עכשיו
כמובן, ישנה הבעיה הקטנטנה והשולית הזאת, שממש לא בא לי הריון ותינוק כרגע. טוב, למי כן? הרי אף אישה לא אומרת לעצמה: נמאס לי כבר מהבגדים המהממים שלי, חייבת עוד 25 קילו עד סוף נובמבר.
ולאף גבר לא עובר בראש: מה אני עושה עם כל הכסף שלי, עם כל הסקס המטורף הזה? בא לי להשקיע את המשכורת החודשית בשילב ולתרום את אשתי לנזקק בן שבועיים.
ובכל זאת, מתישהו זה יהיה חייב לקרות; אני אעשה עכשיו את הילד שעל היעדרו ייתכן שאבכה אחר כך. שלושה דרדסים, רק כי שניים זה אולי לא מספיק.
"נכון מאוד", מהנהנת ג', "כמה ילדים אנחנו רוצים היום, עכשיו, זה פחות רלוונטי. יותר חשוב כמה נרצה, נגיד, בגיל 60. בנאדם הרי לא מתחרט על ילד שיש לו, אבל כן יכול להצטער על ילד שאין לו". וזאת, בעצם, התורה כולה.