מי יבכה כשאמות? חוץ מכם, זאת אומרת? ההורים שלי יבכו, וגם אחי ואחותי. הילדים שלי – זה ברור, ובעלי מן הסתם יטפטף כהוגן, ולו בשל העובדה שהחיים בלעדיי ייאלצו אותו להתמודד פתאום עם הכנת פתיתים, לא עלינו.
חברות וחברים יזילו דמעה אף הם, ואולי גם כמה רגשנים מהמשפחה המורחבת, למרות שרוב הסיכויים שלא היו מזהים אותי ברחוב; אצלנו בעדה נפגשים רק בשמחות או כשעולים לקבר של סבתא. גם בעבודה כולם יבכו. ואם לא כולם, אז שלושים איש בטוח. או שלושה.
בקיצור, כל אלה שנקשרו אליי גנטית או מרצונם החופשי; שהשקיעו בי רגשות, זמן פנוי או ממון; שהייתי תלויה בהם או שהיו תלויים בי– יתעצבו כשאתפגר.
ומי לא יבכה כשאמות? אה, זה קל: חברי הפייסבוק שלי.
מודעת אבל בלייב
אני מתכוונת לחברי הפייסבוק הפסיביים, כמובן. אנשי הדממה, אני קוראת להם; אלה שנמצאים שם, אבל בעצם לא. אלה שאין לי מושג מי הם ולהם אין מושג מי אני, ורק פעם בהמון זמן - כשמישהו מתייג אותם באיזו תמונה ושמם לא מצלצל לי מוכר אפילו - אני מבינה עד כמה הביטוי "חבר פייסבוק" יכול להיות ריק מתוכן.
ובכן, לפני כמה ימים, בעודי מעבירה בנעימים עוד בוקר שגרתי בפייסבוק – כלומר בודקת מה התחדש ב"סטטוסים של פרחות" ומחלקת לייקים לפוסטים נטושים – עלתה פתאום בפיד שלי הודעה מבהילה מאוד.
תחת שמו של החבר X, נכתב כך: "ברצוננו להודיע כי X נפטר בלילה. הלווייתו תתקיים היום בשעה ארבע אחר הצהריים בבית העלמין..."
באינסטינקט, כיביתי את דורון מזר ביוטיוב וקירבתי עיניים נדהמות למסך. המשכתי לקרוא את פרטי ההלוויה כמו ש"סניק שמעיין בתפריט של מסעדה רוסית; מה זה, לעזאזל? למה בדיוק אני עדה כעת? האם זו מן בדיחת פייסבוק חולנית, או שאדם שבור אכן כתב עכשיו מודעת אבל?
זה היה כל כך סוריאליסטי: הנה אדם מכריז על מותו בפרופיל הפייסבוק שלו, כאילו הוא עצמו ניסח את ההודעה על פטירתו; עוד רגע גם יגיד על עצמו קדיש ויגיש בורקסים מתחת לסככה.
מיהרתי להיכנס לפרופיל שלו. מתחת לפוסט העצוב, העלו החברים תגובות שהבהירו לי שאני לא היחידה שמתקשה להאמין; "איזה כיף, בית העלמין הזה קרוב לעבודה שלי", כתבה מישהי והוסיפה סמיילי. "יא גנוב, תוריד את זה", כתבה אחרת, "זה לא מצחיק בכלל".
והיו עוד כל מיני "חחחחחח" ו"אז הפגישה שלנו בשלישי מבוטלת?", עד שהנפטר, כביכול, שוב ענה: "X נפטר בלילה, זאת האמת העצובה, חברים".
עקבתי אחרי ההתרחשויות, והרגשתי בסרט: הנה עוד חבר קובע שמדובר במתיחה ומפציר ב- X להסיר את הסטטוס, בזמן שהוא - המת כביכול - ממשיך להסביר בגוף שלישי שזאת לא בדיחה.
רק כעבור חצי שעה בערך, החלו החברים להבין שקרה אסון. לא ארד כאן לפרטי הטרגדיה, רק אגיד שגופו של הצעיר, בשנות העשרים לחייו, כשל במפתיע; הבחור פשוט הלך לישון ולא התעורר.
מול עיניי ראיתי איך הופך הוול שלו ממסיבה עליזה לסוכת אבלים. ההלצות פינו מקומן להספדים קצרים, והדף התמלא בפרצופים עצובים ובהמון סימני שאלה. כולם ביקשו עוד ועוד פרטים על נסיבות מותו, מסרו תנחומים למשפחה, הציעו זה לזה טרמפים להלוויה.
ואני, הזרה, הרואה ואינה נראית – מרגישה שאני לא צריכה להיות שם, אבל לא מסוגלת לעזוב.
חברים בפייסבוק עאלק
מה אמורים להרגיש כשחבר וירטואלי שמעולם לא החלפתם איתו מילה – הולך לעולמו?
מאחר שאני ו- X לא חלקנו אפילו חבר משותף אחד, הסקתי שאת בקשת החברות הוא שלח לי בעקבות אחד הטורים שלי. מעבר לזה, לא לייקקנו זה לזו ולא נרשמה בינינו כל אינטראקציה. למעשה, לולא שמו הלא שגרתי, לא הייתי זוכרת שהוא קיים בכלל.
"חטטנית עלובה שכמוך, תלכי מפה כבר", נזפתי בעצמי. "היית רוצה שזרים גמורים יפשפשו בך ככה אחרי מותך?"
אבל לא רק יצר המציצנות דחף אותי להישאר; פשוט רציתי להכיר אותו קצת. העובדה שחבר פייסבוק שלי מת ואני לא מסוגלת להרגיש דבר - הלחיצה אותי. מצד שני, איך אתאבל על אדם שאין לי מושג מי הוא? רציתי להתוודע אליו כדי שאוכל להצטער על לכתו.
וזה די מדהים, כמה עמוק אפשר להכיר בפייסבוק, אם רק רוצים. איזה ניואנסים אפשר לקלוט, עד לאלו רזולוציות ניתן להגיע. בתום חמש דקות של נבירה בפרופיל שלו, כבר ידעתי מה הוא אוהב לשתות, מי מוצאת חן בעיניו, מה הוא שונא בעבודה; איך הוא מפלרטט, משתכר, מתעצבן, אוהב. סליחה נורא על הקלישאה, אבל פתאום הוא נראה לי כל כך חי.
ועדיין, מותו היה מבחינתי כמו עוד ידיעה מבאסת בעיתון; מלמלתי מן "אוי, נורא, זה פשוט נורא", ואז עשיתי לייק לאיזה סטטוס שנון, ואחר כך share לתמונה מצחיקה, ונכון שתמיד היה לי ברור שחברי פייסבוק הם לא באמת חברים, אבל רק עכשיו הבנתי עד כמה.
הנה, הבחור מת, ואני לא מצליחה להזיל אפילו דמעה מזורגגת אחת. יודעים מה, עזבו דמעה; מה עם לבטל את השופינג שתכננתי לאחר הצהריים? מה עם לא לצחוק מול סיינפלד בלילה? מה עם להרגיש משהו, למען השם?
"לא בוכה, אה?"
למחרת ניסיתי להיכנס לעמוד שלו שוב. רציתי להתייחד עם זכרו, שלא לומר ללקט מעט פיקנטריה מההלוויה. אבל הפרופיל, אופס, נמחק. אגב, למה? לא עדיף להעיף את החברים המיותרים ולהשאיר למשפחה פיסת חיים למזכרת?
בכל אופן, הודעת פייסבוק לקונית הכריזה ש- X לא קיים יותר ברשת, ושכעת רק אני יכולה לראות אותו ברשימת החברים שלי. אדון צוקרברג הציע לי לאנפרנד את חברי ז"ל, ואני לא יכולתי לסרב. שלום, חבר פייסבוק יקר, ולא להתראות; זה פשוט מדהים, איך רגע אחד בן אדם לא נותן לך לייקים, ורגע אחד הוא מת.
שערותיי סמרו, גם בגבות. לרגע אחד יכולתי ממש להרגיש לידי בחור צעיר שנפטר בטרם עת - חוגג במועדון אפל עם כוס משקה ביד ומבט מזוגג בעיניים - לוחש לי באוזן, קרוב קרוב: "לא בוכה, אה? אז הנה אני שוב, חסרת לב שכמוך".
השלוק של הקפה נתקע לי בגרון. המבט ננעל על שמו, שפתאום נראה לי כל כך מוכר.
"אתה מכיר את הבחור הזה, מהמודעה?", שאלתי את הספר.
"לא", הוא ענה, "זה קטע, כולם שואלים אותי. אבל נשמע שאת הכרת אותו, אה?"
שתקתי. הספר כיבה רגע את הפן והביט בי דרך המראה. "מה, הכרת אותו?", הוא שאל.
"לא", אמרתי. "הוא רק היה חבר שלי בפייסבוק".