יום אחד, תהיתי האם יכול להיות שלעולם לא אהיה אמא. הסתכלתי על עצמי במראה מקרוב מאוד, ושאלתי בלב האם זה הגיוני שאמשיך לא להצליח להיכנס להריון, ולא להצליח, ולא להצליח, עד שאתייאש ואשכנע את עצמי שבעצם זה לא כל כך נורא, לחיות בלי ילדים. כי בן אדם יכול להגשים את עצמו גם בדרכים אחרות, למשל לכתוב ספר או להיות גורו של כושר או להתנדב בעמותה הזאת של אנשים שמחבקים תינוקות – ואז גם אפשר להרגיש איך זה, לאהוב תינוק.
"תפסיקי כבר, ברור שתהיי אמא", אמר לי אז בעלי אלעד, ואני זרקתי עליו כריות בקטע כואב. לא להפריע לי ליילל.
אכן, גם לטיפוסים אופטימיים יש רגעי שבירה; באותו בוקר חמים של חודש יולי - כשהרופא הודיע לי שמבחינתו הסתיים שלב א' בטיפול הפוריות והגיע הזמן להפסיק עם הכדורים ולעבור לזריקות – ראיתי בעיקר שחור. עד מתי מעקב זקיקים? עד מתי רופאים כל הזמן? ואיך זה שלאחרים זה כל כך פשוט?
"קשה יש רק בלחם", טוענות קשישות פולניות, ואני אומרת: קשה יש גם בשבוע שבו הבדיקה שלך שוב יוצאת שלילית, וחברתך הטובה מבשרת לך שהיא בהריון. ואת מסתכלת סביבך וקולטת שלא רק היא; כולן בהריון. כולן, חוץ ממך.
השבוע שאל אותי מישהו, אם הפכתי לדוברת האגודה לשמירת זכויות הלהט"ב. "כי ראיתי אותך מדברת בטלוויזיה בעד יובל ולירן", הוא הסביר, "ונראית לי ממש נסערת, מעורבת כזאת".
אז לא, אני לא מדבררת אף אחד. הסרטון של יובל ולירן אלטמן כדורי – זוג ההומואים שהעלה קמפיין אמיץ להבאת ילד לעולם – נגע ללבי הכי עמוק שאפשר, פשוט כי המצוקה שלהם לא זרה לי; גם לי הילדים לא באו בקלות. רק שאני לא הייתי צריכה לשכנע אף אחד שמגיע לי להקים משפחה.
אולי תהיו סטרייטים? יותר זול
האפליה, פנים רבות לה. הסיפור של הזוג אלטמן כדורי - שפנה לציבור בבקשת עזרה לממן ניסיון פונדקאות נוסף - הוציא את כל ההומופובים מהארון. ישנם טוקבקיסטים חסרי חמלה שרשעותם ניכרת בכל מילה, אבל גם אושיות פייסבוק מוכרות ועיתונאים נאורים כביכול - שקפצו על ההזדמנות לאוורר אג'נדות שפג תוקפן, לכבס מילים יפות יותר או פחות, ולחרוץ גורלות בהינף מקלדת.
הם יודעים הכל, פשוט הכל; שלילד שיגדל עם שני אבות יהיה חסך באהבת אם; שפונדקאות זו תעשייה שמנצלת נשים חסרות כל; שהורות משותפת עדיפה בכל מצב.
הם לא בעלי דעות קדומות, חלילה; רק חושבים שמעצבי שיער שרוקדים על משאיות עם נוצות בתחת, לא אמורים לגדל ילדים. שיחגגו במסיבות ויעשו סמים, בשביל מה הם צריכים תינוק?
אולי אם יכניסו אישה למשוואה, זה ייראה לנו קצת הגיוני. אתם יודעים, מישהי שתוכל לאהוב, להכיל, לטפל, לקלוע צמות בבוקר. אה, בעצם צמות הם יודעים לעשות. אבל מה עם לבשל, לחתל, לנקות את הקוק מסביב? ילד של הומואים צריך אמא, יו נואו. ולא איזו פונדקאית הודית ענייה; נא לארגן תל אביבית עם מנוי בהולמס פלייס ותואר מהבינתחומי. כן. זהו. תל אביבית עם מנוי ותואר. בעצם שתיים, אחת לכל אחד. ושהגייז ישכבו מעליהן במאוזן, ככה עושים ילדים, חבר'ה! ואז הם אולי גם יבינו שהם סטרייטים בכלל, יסגרו את המספרה שלהם ויפתחו משרד לעורכי דין – נו, לא יותר פשוט ככה? זה גם יותר מוסרי, וגם יותר זול.
הגבול בין דעתנות ליהירות, הוא לעתים כה דק. למה לא תסתמו קצת, חטטנים שכמוכם? מתי בפעם האחרונה מישהו דחף את האף לזרעונים שלכם, וייעץ לכם כיצד להקים משפחה? מי אתם שתחליטו עבור מישהו אחר איך ייראו חייו? ההיגיון, הצדק, המוסר האנושי – מכוונים למסקנה אחת: לכל אדם יש זכות להיות הורה, בכל דרך שיבחר.
ואם נחליט שיש צורך ברישיון להורות, בשמחה הייתי שוללת את זכותם של אוכלוסיות מסוימות לגדל ילדים. פדופילים, למשל. נרקומנים. חולי נפש שפוגעים בסביבתם. אבל למה להערים קשיים על זוגות אוהבים ומבוססים שיכולים להעניק לילד בית חם? הניחו להם; להטיס זרע לארה"ב – זה מתיש מספיק.
ואז הלכתי לשיננית
אבל כששכבתי על הכיסא, פעורת פה מתחת לאור המסנוור, הרגשתי שמשהו לא בסדר. החניכיים החלו לנטוף דם. המון דם. והשיננית ניקתה אותו שוב ושוב עם נייר סופג במן נונשלנטיות מוזרה, עד שהזזתי את הידיים שלה ממני ושאלתי, מבוהלת: "מה קורה לי? למה כל כך הרבה דם פתאום?"
"זה בגלל ההריון, דרלינג", היא אמרה במבטא האנגלו-סקסי שלה.
"איזה הריון?", התפלאתי.
"אהממ", היא התבלבלה, "את לא בהריון?"
"ממש לא", עניתי.
היא חשבה רגע. "אין לך סוכרת, נכון?"
"נכון".
"ואת לא לוקחת תרופות ללחץ דם, נכון?"
"כן, נו, מה זה החידון הזה עכשיו?"
"יש כל מיני סיבות לחניכיים רגישות במיוחד", היא הסבירה. "לבחורה בריאה בגילך - הסיבה הכי הגיונית היא הריון, אז הייתי בטוחה ש..."
"זה לא יכול להיות", קטעתי אותה. סיפרתי לה שרק השבוע עשיתי בדיקה שיצאה שלילית. שאני בטיפולי פוריות, ושבעוד כמה ימים אתחיל עם זריקות.
סוף סוף היא הניחה את האיזמל שלה בצד. "מי הרופא שלך?", היא שאלה. אמרתי לה.
"תראי, אני בטוחה שהוא יודע מה הוא עושה", היא התנסחה בזהירות. "אבל מחובתי להמליץ לך לעשות בדיקת הריון חוזרת לפני שאת מתחילה להזריק הורמונים".
נשכבתי בחזרה על הכיסא. "מה הטעם לעשות בדיקה שברור שתצא שלילית?", שאלתי. "כל בדיקה כזאת מרסקת אותי לחתיכות, אין לי כוח להתאכזב כל הזמן".
היא הדליקה מעליי את האור. "ואולי הפעם", היא אמרה, "לא תתאכזבי?"
בבית סובבתי את המקלון, רועדת. היו שם שני פסים.
חברים, אל ייאוש
אני לא מתיימרת להבין את הקשיים והאתגרים שעומדים בפני זוג הומוסקסואלי שחולם על ילד. תהליך הפונדקאות הארוך, הציפייה הכה ממושכת, המחיר הכלכלי הכבד, ההתמודדות היומיומית עם הומופוביה מכל כיוון - לא חוויתי את כל אלה. אבל הסרטון היפהפה שלכם, יובל ולירן, החזיר אותי לתקופה ההיא, שבה ההורות הייתה מבחינתי סימן שאלה ענק, והחיים הרגישו כמו רכבת הרים מטורפת.
מי יודע מה יהיה מחר? כל יום יכול להיות יום בשורה. עד שפונדקאות ואימוץ יהיו חוקיים להומואים בישראל בדיוק כמו לכל אחד אחר; עד שהומופובים יבינו שכל אדם חופשי להקים משפחה כראות עיניו; תמשיכו להילחם על זכותכם להביא ילד לעולם. אין לי ספק שהוא יהיה מאושר.
רוצים לתרום ליובל ולירן? היכנסו לאתר מימונה