כבר שנתיים אני נלחמת על זכותי להיכנס לבית הספר של הבן שלי עם מכנסיים, אבל אין עם מי לדבר. על כן אני נאלצת להמתין מחוץ לשער כמוקצה מחמת מיאוס, פרחה בג'ינס שכמוני. ובכן, לא עוד; לאחרונה מצאתי פתרון יצירתי, שהפך אותי לפחות מתוסכלת, ואת בני לסלב של הכיתה. לא שאפו?
את עם המכנסיים - נא להישאר בחוץ | צילום:
אימג'בנק / Thinkstock
בגיל 18 הייתי סוג של נערת פיתוי. הבנתי את זה רק בדיעבד, אם כי התחושה הלא נוחה הייתה שם גם בזמן אמת. לרגע לא חשבתי שארגיש כך דווקא במסגרת השירות הלאומי שלי; כמדריכת עולים בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה - הסיפוק והעניין היו אינסופיים, האתגר עצום וההנאה רבה, אבל הרבנים בישיבה הפכו אותי למיצג סקסואלי טורף. ואולי זה לא היה יכול להיות אחרת, כשלסביבה דתית ושוביניסטית כל כך - נקלעת הבחורה הזו שתמיד הייתה לא דתייה מספיק, לא חסודה מספיק, לא עומדת בתפילת שמונה עשרה כי בכלל התפללתי מילים יפות פי אלף שחיברתי בעצמי, והחלטתי שהכי נוח לומר אותן בישיבה מזרחית.
בימים ההם, בכל אופן, זכיתי לשלל הערות ותוכחות מצד הרכזת, עד כדי כך שמתישהו השיחה השבועית שלנו כללה בעיקר: "העגילים שלך ארוכים מדי", "לא מתאים שתגיעי לכאן עם חצאיות פרחוניות" ו"יש תלונות על זה שאת מסתובבת בשיער פזור". היה גם - "אם לא תסדרי את החדר לא תקבלי החודש משכורת" - אבל זה כבר נושא לטור אחר.
אז ויתרתי על העגילים ועברתי לחצאיות פשוטות ואספתי את שיערי, ובכל פעם שאיזה רב או מדריך עבר לידי, הייתי מתכווצת במן אינסטינקט הישרדותי, קצת מתנצלת על קיומי. רק שלא יתלוננו עליי אצל הרכזת. רק שלא יעיפו אותי על סעיף עקבים-רועשים-מדי-בחדר-המורים. ליד החניכים שלי הרגשתי אהובה ומועילה, והם גם אלה שהפכו את התקופה ההיא לאחת הנפלאות בחיי; אבל בקרבת המורים והמחנכים - הייתי מסוכנת.
שם, במעוז הגבריות האליטיסטי של הכיפות הסרוגות, הרגשתי לראשונה אובייקט מיני; מסורסת בידי אנשי חינוך שרואים בנשיות שלי שערורייה.
שיא חדש בעלילה
והנה שוב אני מרגישה צעירונת בשירות לאומי, רק חבל שלא בזכות קרם עיניים משובח. כי בשנתיים האחרונות שוב מצאתי את עצמי מצייתת לחוקי צניעות מופרכים, רק שהפעם אני אישה בוגרת ואמא לילדים, כך שהמצב מגוחך שבעתיים.
כבר כתבתי על כך בעבר: בני גיא לומד בבית ספר ממלכתי-דתי שבו אסור לאמהות ללבוש מכנסיים. מה עושים מול הטפת סטיילינג אינפנטילית שכזאת? בהתחלה ניסיתי להילחם; כתבתי על זה, דבררתי את זה, ביקשתי – בנימוס זהיר של אם החוששת להזיק למעמדו של בנה בבית הספר – שישקלו בבקשה שוב את ההנחיה הזו, פליז תחשבי על זה, המנהלת, אין לי שום כוונה להיפטר מאוסף הג'ינסים שלי, שלא לדבר על הסקיני ששומר עליי די רזה כי כשלובשים אותו קשה לנשום, קל וחומר לאכול לאפה.
התשובה שקיבלתי הייתה ש"מדובר במוסד דתי ולכן יש לכבד את חוקי המקום". אבל מי שמך להחיל עליי חוקים, ריבונו של עולם, אני אמא, לא תלמידה שלך. האבסורד הוא שאנחנו, האמהות הדתיות לובשות המכנסיים - די צנועות בסך הכל; לא מציגות מרפסות פתוחות לרווחה, לא משתחלות למכנסונים פאתטיים של תיכוניסטיות ולא משוויצות בישבן-פילאטיס עטוף בטייטס חצופים; מכנסיים רגילים ארוכים – זה כל חטאנו. מעבר לזה, צניעות היא עניין כה סובייקטיבי; הרי גברת בבני ברק יכולה להסתובב עם שמלת אוסקר ופאה בלונדינית מרהיבה ולהיראות הכי מינית שאפשר, לעומת אישה בג'ינס פשוט וקוקו מרושל שהרגע סיימה סיבוב ספונג'ה; נחשו מי מביניהן לא תורשה להיכנס לבית הספר. איזו בדיחה.
אבל זה לא הכל; בינתיים נרשם שיא חדש בעלילה, כשלפני שבועיים התברר לי שלא רק מכנסיים הם מחוץ לתחום; מעתה אמהות צריכות להקפיד גם על אורך החצאית. כך, כאשר חברתי הגיעה לאסוף את הילדים, לבושה בחצאית מעל הברך, פגשה אותה במקרה המנהלת וסימנה לה להתקרב. "אמא של מי את?", היא שאלה. חברתי אמרה לה בגאווה את שמות שני ילדיה שלומדים בבית הספר, מצפה לאמפתיה, לאיזו מחמאה אולי. אבל המנהלת הנידה ראשה בחוסר שביעות רצון: "אני מבקשת שתקפידי על כללי הצניעות הנהוגים בבית הספר", הטיפה, "להבא אל תיכנסי לכאן עם חצאית כזאת". "אני מרגישה כמו תלמידה באולפנה", ענתה לה חברתי ההמומה. "תכבדי את המקום", חרצה המנהלת בנונשלנטיות.
אופס, בדיוק לובשת מכנסיים ולא חצאית | צילום:
אימג'בנק / Thinkstock
כאילו יצאתי מהבית עם ביריות
אז בואו נדבר על כבוד, באמת; מצד אחד מבקשים ממני לכבד חוקים שרירותיים שפוגעים בחופש הפרט שלי ושאינני מאמינה בהם כלל, ומצד שני - אותי איש לא מכבד בחזרה. אני נדרשת לעמוד מחוץ לשער בית הספר בקור, בגשם ובשמש, בוהה בסורגים וממתינה לבני שייצא לקראתי, יחד עם עוד לובשות מכנסיים שכמותי. הן מחכות בדממה – מי בישיבה נינוחה על הספסל ומי בעמידה מבוישת וחסרת סבלנות. בזמן הזה אנחנו רואות אמהות מחנות את הרכב, שולפות מהבגאז' חצאית עם סקוץ', ובמיומנות מטרידה קושרות אותה מעל המכנסיים - רק כך השומר מאפשר להן להיכנס. ניסיתי את זה בעצמי לא פעם; הרגשתי כנועה, אומללה, מובסת כל כך. המורל שלי צנח בשניות.
מה שכן, פעם אחת ויחידה אזרתי אומץ ונכנסתי לבית הספר עם מכנסיים. זה קרה כשיום אחד השער היה במקרה פתוח; השומר לא שם לב ואני מיהרתי לרוץ פנימה כשמיניסטית שובבה. מיד הבנתי שעשיתי טעות קשה; בדרך נתקלתי בלפחות חמש אמהות שהביטו בי בתדהמה, ואחת מהן אף שאלה אותי בפליאה השמורה לקרימינלים מקצועיים: "איך הצלחת להיכנס ככה?"
כשהגעתי לכיתה של גיא, המורה מדדה אותי מכף רגל עד ראש כאילו יצאתי מהבית עם ביריות ובייבי דול סאטן בצבע יין. לסיום, השומר הזהיר אותי שאם המנהלת הייתה רואה אותי נכנסת כך, "אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה". מממ, באמת מעניין מה. אולי הייתה פוקדת עליי להביא את ההורים ונוזפת באמא שלי על חיבתה לסיכות שיער מנצנצות מדי? בשלב הזה כלום כבר לא יישמע לי דמיוני.
אף אחד לא יגיד לי מה ללבוש
מאז לא חזרתי על התענוג, אבל מצאתי פתרון יצירתי: בשבועות האחרונים, בכל פעם שאני מקדימה מעט, אני מתקשרת למזכירות ומודיעה שהיי, הגעתי. הם כבר מתורגלים, ומכריזים ברמקול ש"גיא נבון, גיא נבון, גש לשער בבקשה". לא בחפץ לב הסכימו לסידור הזה – אבל אני הסברתי בנועם שאני אישה עסוקה בג'ינס, ואין לי זמן להמתין לבני מחוץ לשער במשך דקות ארוכות. גם גיא מבסוט מהעניין: הוא מגיע לקראתי, כולו חיוכים, כששמו עדיין מתנגן ברחבי בית הספר; הוא סלב, אני קצת פחות מתוסכלת - מה רע?
בשנת הלימודים הבאה, כשנעבור דירה סוף סוף, הוא כבר ילמד בבית ספר שפוי. עוד נשארו מוסדות חינוך דתיים כאלה, תודה לאל, שבהם מחנכים את הילדים, לא את ההורים. ביי ביי מנהלת יקרה, אוהו, כמה שאני מרוצה מהאקזיט הזה. לי אף אחד לא יגיד מה ללבוש. ורק על דבר אחד חבל לי: שהפסדתי במלחמה. כי ניסיתי למחות על כפייה דתית מכוערת ונכשלתי, מה שאומר ששוב ההקצנה הדתית ניצחה. אני אמנם עוזבת, אבל חברותיי יישארו שם - אטרקטיביות, יפות, נזופות. לנצח בנות 18.
