לפחות אני לא צריכה להתנשק עם לשון לפרנסתי. זה בערך הדבר היחיד שמנחם אותי כשזהבה מתקשרת אליי בשתיים וחצי בצהריים, ואני מרגישה כמו האישה הכי אומללה ביקום. אני אוהבת את זהבה, אבל לא שהיא מתקשרת. לכן אני לא עונה. הבעיה, שהיא לא מתייאשת ומיד מסמסת לי: תתקשרי דחוף, יומקסים :-)
ואז אני מבינה שמקסים זה כבר לא יהיה.
מה קורה, זהבה? תגידי לי משהו טוב.
"מצטערת, אני לא אוכל להוציא את מיקה היום, תסתדרי?"
לא.
"אם תצטרכי אותי בשבוע הבא, תודיעי".
תודה זהבה, אני הולכת להתאבד.
"יומקסים".
זהבה הייתה סייעת במשפחתון של מיקה, וכיום היא חברה קבועה בצוות הנכבד הקרוי "סידור לילדים". נמנים עליו גם ההורים שלי, חמותי, בעלי, בייביסיטר בשם יעל, וכדור אקמול. באמת שאין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיהם. אולי חרקירי. אבל היום בעלה של זהבה נתקע עם האוטו או משהו, כך שאצטרך לצאת לגן עוד מעט.
אין צורך לרחם עליי, לא כל יום מתבטל לי סידור לילדים; לפעמים אין לי מלכתחילה. אבל כשיש לי, קוראים לזה "יום ארוך בעבודה". ואז אני יכולה לעבוד להנאתי בשעות היום בלי להשלים חוסרים בלילה; לאכול ארוחת צהריים מבושלת ולא סתם סנדוויץ' בעמידה; לאשר פגישה גם בחמש וחצי; ולעצור בדרך הביתה לקנות מסיר איפור או עשרה בקבוקוני לק או מלתחה לאביב הקרוב – תלוי עד כמה אני בדיכאון.
ביום קצר, לעומת זאת, אני יוצאת מוקדם יותר, עוקפת בכביש כל מיני ערסים איטיים שאף ילד לא מחכה להם בגן, וחוזרת למחשב בערב.
מה עדיף - יום מפוצל או יום נורמלי? לדעתי הכי טוב להיות דולה במשרה חלקית ולגדל אפרוחים בחצר.
"את עובדת קשה מדי", פוסקת זהבה, אבל האמת היא שלחברותיי קשה בדיוק כמוני. לאמהות שביניהן, אני מתכוונת. לרווקות קל יותר, הן רק מקטרות פי אלף. מפונקות.
טעים לך, הסלט?
בכלל לא רציתי לריב. תעיד עליי מורתי לספורט מימי התיכון: לא סובלת תחרויות. מה זה משנה מי רץ יותר מהר, קופץ יותר גבוה, עובד יותר קשה? תמיד מדדתי הכל ביחס לעצמי בלבד; לא אוהבת להסתכל בצלחות של אחרים. הבעיה מתחילה כשאחרים - יותר נכון אחרות – מסתכלות בצלחת שלי. מה זה מסתכלות; מחטטות ונוברות ומתחשבנות ללא הרף.
זה לא קורה בגלוי, חלילה; עוד לא ראיתי חבורת רווקות עומדת בפתח המשרד בשלוש וחצי ומיידה בזעם קופסאות מהדקים באמהות היוצאות. אבל הטינה קיימת, והיא מבעבעת מתחת לפני השטח, ועולה וצפה כמו שחקנית דרמטית בסרט אילם. פה שיחת מטבחון שלא היית אמורה לשמוע, שם בדיחה עוקצנית בערב גיבוש, וזה אפילו לא באמת מכעיס כי ברור לך שזר לא יבין זאת - לא גברים, לא נשים בוגרות שכבר גייסו ילד או שניים, ובטח שלא צעירות נטולות ילדים.
"איזה כיף לאמהות שיום העבודה שלהן מסתיים בצהריים", התמרמרה באוזניי מישהי השבוע, באלה המילים בדיוק. לא ידעתי אם לצחוק או לזרוק עליה חיתולים עם קקי או פשוט לשאול: סליחה מאוד, מה התכניות של גברתי להערב? אני, למשל, מתכוונת לעבוד כי לצערי אין לי גמדים שעושים בשבילי את כל מה שלא הספקתי כאשר עדיין זרחה השמש. יום העבודה שלי, מותק, לא מסתיים אף פעם. אז כשתשבי לך בבית קפה עם חברה וסלט ירוק, אל תשכחי למי משתינו טעים יותר, בסדר?
וזה עוד לפני שדיברנו על טלפון מהגן שנייה אחרי שמצאת חניה בול מול המעליות.
אספרסו וחמות פנסיונרית, בבקשה
איך לשלב בין אמהות לקריירה – זוהי שאלה עתיקת יומין שנולדה עם הלוגו של מגזין הנשים הראשון, ומאז מודפסת בקביעות על כל שער כרומו, לצד "איך תתמודדי עם אהבה נכזבת" ו"איך תצליחי בדיאטה". אגב, התשובות הן, בהתאמה – כדורים; כדורים; כדורים וחוקן.
א' היא עורכת דין ואמא לארבעה. אין לה בעיה לא לישון בלילות, היא כבר התרגלה. מה שבאמת מפריע לה, זה שכשהיא כבר מצליחה להירדם, היא חולמת שמפטרים אותה. בשעות היום, לעומת זאת, היא חולמת להיכנס כשותפה במשרד. "זה יקרה", היא קובעת בהתקף האופטימיות השבועי שלה, "עם חמותי והאספרסו, השמיים הם הגבול!"
גם לש', אשת מחשבים ואמא לשניים, יש פטנט רשום: היא מתייצבת בעבודה בשבע בבוקר, לפעמים אפילו קודם. "בשש וחצי אני כבר באוטו, בשבע מעבירה כרטיס", היא מפהקת לי בטלפון. "ככה זה כשצריך לחתוך מוקדם ואי אפשר לעבוד מהבית - כל יום אני הראשונה במשרד".
אני לא כל כך אוהבת את השיחות האלה שלנו. איכשהו, זה תמיד נשמע כאילו הילדים מפריעים לנו לעבוד. זה לא אמור להיות להפך? כלומר, שהעבודה היא שמפריעה לנו לגדל ילדים? אכן, אם כבר יש לי רגשות אשם, הם קשורים לאמהות שלי, לא לקרייריסטית עם חתול שאין לה מושג.
אחוות נשים? יש דבר כזה
אני לא יודעת אם אפשר באמת להסביר לרווקה – או לכל יצור אחר שאינו אמא לילדים קטנים - מה זה להיות קרייריסטית בחוץ ומטפלת בבית. מה זה לחיות עם הייטקיסט שיכול לאסוף אותם רק פעם בשבוע, וגם זה לא תמיד. מה זה להתחנן לאמא שלך שתוציא את הילדה כי הגננת התקשרה שיש לה חום ואת בדיוק כותבת טור שהדד ליין שלו היה אתמול.
או לארגן כל מוצ"ש את לו"ז השמרטפים להשבוע ולהרגיש כמו מקבצת נדבות ממש, כי כולם עושים לך טובה ואת בכלל לא רוצה טובות, אבל לא יכולה בלי. לזכור שגם אחרי כל הטלפונים האלה – סביר להניח שינחת עלייך בלת"מ אחד לפחות, בדיוק כשאף אחד לא פנוי לעזור לך. ואז, בלית ברירה, להתקשר לאמא מהגן שאת בקושי מכירה, ולהגיד לה שאת אמא של מיקה, זאת עם הפוני, דיברנו קצת בחצר לפני יומיים ועכשיו המטפלת הבריזה לי כי בעלה נתקע עם האוטו או משהו והפגישה שלי כבר בדרך והוא מגיע במיוחד מרחובות ואני לא יודעת מה לעשות נמאס לי. כשאני לחוצה, אני מדברת בלי פסיקים.
"אין שום בעיה", היא מחייכת מעבר לקו, "אני אקח את מיקה איתנו לג'ימבורי, תבואי כשתוכלי. אני יכולה גם לעשות לה אמבטיה, אם את רוצה".
בקושי הצלחתי להגיד "תודה". אנחנו לא חברות אפילו, היא לא חייבת לי כלום. אבל אם יש בעולם אחוות נשים – אפשר למצוא אותה בין אמהות. רציתי להסביר לה כמה היא הצילה אותי עכשיו, אבל חששתי שאם אתחיל לדבר, אייבב כמו ילדה. גם היא שתקה. "אני כל כך מבינה אותך", היא אמרה לבסוף. "לפעמים, זה פשוט קשה מדי".