זה בסדר, אני לא אדרוך לכם ברטוב. ולא אטייל בביתכם עם קצה של באגט ולא אגע בספרים שאווררתם במרפסת ולא אפריע לכם לרקוח תבשילים מפתים כמו קציצות פסטה עם פירורי לחם ברוטב פיתה כי חבל לכם לזרוק את כל החמץ הזה.
אנשים נוטים להתחרפן בתקופה זו של השנה, ואני משתדלת לגלות הבנה ולהיות סבלנית – כולל אל שכנתי היקרה שברגעים אלו ממש שואבת אבק במחסן שלה; בשביל מה צריך לשאוב אבק במחסן, ריבונו של עולם? אני זורקת לשם את הבימבות של הילדים, נועלת ובורחת במהירות 50 קמ"ש.
ניחשתם נכון: אצלי עולם כמנהגו נוהג, גם שנייה לפני פסח – אבק במחסן, באגטים בסלון, וספרים שמתחננים למטלית. גם אפשר לאכול אצלי מהרצפה, כרגיל. אני מתכוונת, ממש לאכול: במבה, "שטוחים", שקדי מרק - לא כל יום ולא כל הזמן, אבל מה לעשות שאני לא מחולות הניקיון האלה שרודפות אחרי הילדים עם מטאטא ומסניפות אדי אקונומיקה כדי להירגע?
אני מסרבת בתוקף להיכנע לטרפת – מספיק לי דד ליין בעבודה, לא צריכה גם בניקיון, תודה. ויש עוד כמה דברים שהשנה אדלג עליהם בכיף; המשמעותי מכולם הוא האיסור לאכול קטניות.
קטניות בפסח זה איכות חיים
"מופרעת שכמוך, רק לא קטניות", גיחך מישהו כשאמרתי לו מה בדיוק אני מתכוונת לאכול בפסח הזה; אבל דעו לכם שמדובר במהפך של ממש. עבור דתיים אשכנזים קטניות הן חמץ לכל דבר – דין קלח תירס כדין לאפה. ולא רק מעדשים או אורז הם נמנעים, אלא בכלל, מכל דבר שלא כתוב עליו במפורש: "כשר לפסח ללא חשש קטניות". קטניות זה דבר שמעורר חשש, מסתבר.
ועכשיו חידה: מה זה אסתטי כמו אוכל טבעוני, טעים כמו ארוחה כשרה במטוס, ואטרקטיבי כמו בופה קינוחים פרווה? נכון מאוד: אוכל של אשכנזים בפסח. איסור הקטניות הוליד תפריטי חג כה חיוורים - ואל תספרו לי עכשיו על שולחן החג המפואר שלכם – גם אמא שלי בשלנית מהוללת, ובכל זאת אי אפשר להשוות את המטעמים שלה לאלה שהספרדים יכולים להרשות לעצמם.
אני עוד זוכרת איך לפני כמה שנים הוזמנתי לאיזה ברביקיו אביבי, ובקושי יכולתי לטעום שם משהו. "וואו, כל הכבוד לך שאת שומרת ככה, הלוואי עליי משמעת כזאת", אמרה לי אחת שלא יודעת, ואני התפלצתי: איזה משמעת, גיברת, אני פשוט דוסית שהתחתנה עם אשכנזי ולכן אסור לה לגעת אפילו בפאקינג קבב! אגב, מאז קצת השתדרגנו, והיום יש קבבים גם ללא קטניות. הם טעימים כמזון חתולים שדהה בשמש.
עכשיו אתם מבינים למה בתקופת הדייטים נתתי עדיפות למרוקאים? ביהדות כמו ביהדות, מנהגי הבית נקבעים לפי המוצא של הגבר, ואני, שהייתי אז דוסית למהדרין, חיפשתי מישהו שישחרר אותי מחגי פסח התפלים של יוצאי אירופה.
ודאי תשתוממו: מה, זאת סיבה להעדיף בחור? בשביל שיהיה לך קצת יותר נחמד שבעה ימים בשנה? ובכן, כן! בדיוק כמו שדתיים מעדיפים דירה עם מרפסת סוכה! קטניות בפסח, כמו סוכה בתוך הבית - זה איכות חיים.
אבל בסוף התחתנתי עם אשכנזי, כאמור, ונאלצתי להמשיך לחיות על תפוחי אדמה, צ'יפס, פירה, ו"פשטידת פוטטו" – שזה שם נחמד לפירה בתנור.
פירה, מישהו?
בגלל זה בדיחות על האוכל שלנו לא מצחיקות אותי, כמו שבדיחות שואה לא מצחיקות אותי; למה לעשות פאנץ' מסבל של בני אדם?
ומה מקור הסבל הזה? באירופה שקי החיטה היו דומים לשקי הקטניות, וגם אופן הבישול זהה, על כן כדי לא להתבלבל אסרו גם אותן. אבל היום המצב שונה לחלוטין ואין שום סיכוי לבשל בטעות חמץ במקום קטניות, אז לשם מה נחוצה ההתנזרות הזו? למה אף רב אורתודוכסי - כולל רבני בית הלל הקשובים והמתקדמים – לא מצא לנכון להתיר את האיסור הטכני האינפנטילי הזה?
אולי כי אז עוד עלול להיות לנו ממש כיף וטעים ושמח בחג, וזה יהיה, אופס, מאוד לא אשכנזי מצדנו.
אני נבוכה להודות שעד לפני כמה שנים הייתי מחרימה לא רק קטניות, אלא גם מוצרי קוסמטיקה שאינם כשרים לפסח; כמו ילדה טובה וסתומה הייתי פותחת את ארגז המצעים במיטה, ודוחפת לשם חמישה-שישה מדפים עמוסים בקרמים, סבונים, בשמים ומוצרי איפור.
נזכרתי בזה אתמול, כשראיתי הודעה רשמית של חברת "לוריאל" שמכריזה שהמוצרים שלה נבדקו והם כשרים לפסח. באמת קורה לפעמים שבא לי לנשנש רימל, קריטי לי מאוד ההכשר הזה.
כשהופכים את הדת לחוברת הוראות הפעלה מטומטמת – אני משתגעת. משתגעת!
רק לא טיול בצפון
ויש עוד כמה דברים שאני כבר לא עושה בפסח:
לא מתקשרת לכל העולם "להגיד חג שמח"; אם פעם הייתי יושבת, כמנהג הפולניות, מול רשימת טלפונים של דודים ובני דודים וחברים שלא ראיתי כבר שנתיים – היום אני מאחלת רק למי שבאמת בא לי. בחייאת, היו כאלה שרק להסביר להם מי אני לקח לי שבעה ימים: "הלו? זאת הבת של רחל. בת דודה של מיכל. אחותו של אייל. בעלה של מירי. הבת של יצחק. כן. אז חג שמח".
לא קונה מתנות למי שלא צריך; במקום שני קילו ואזות לכל דיכפין, מעדיפה להשקיע במתנות איכותיות למשפחה הקרובה בלבד.
לא יוצאת לטיולים בטבע עם הילדים; אז מה אם בפסח כולם מטיילים בצפון? אני לא אוהבת טבע, לא לטייל בצפון ובטח שלא את הפקקים בדרך לצפון. בכלל, כשאין לי מים זורמים וקרם פנים בהישג יד – אני חוטפת מיגרנה. אז נכון שזה קצת מבאס שכולם מעלים לפייסבוק תמונות נוף מהממות בזמן שאני יכולה להצטלם מקסימום בקניון ליד ללין, אבל לפחות אני לא סובלת.
זהו. לא יודעת אם שמתם לב, אבל בניגוד לטורי פסח קודמים שלי, הפעם זו לא הייתה רשימת קיטורים אלא טור ניצחון. כל כך הרבה הרגלים ומנהגים מיותרים העיקו עליי, ובשנים האחרונות אני מתנערת מהם לאט לאט.
החג הזה משקף במידה רבה את מי שאני היום ואת השינויים שעברתי: מדוסית תמימה שנצמדת לכללים - לאישה מפוכחת שמחליטה בעצמה מה מתאים לה ומה לא. זה מה שנקרא, לצאת מעבדות לחירות.