חברתי מ' כועסת עליי קצת. זה בגלל שהיא ארגנה הפרשת חלה להצלת החטופים ואני לא יכולתי להגיע – קורה שבן הזוג גוסס מכאבי שיניים וצריך להשקות אותו ברנדי וחיוכים – אז הבטחתי לה שאם היא תזמין אותי בשבוע הבא אני אבוא בטוח וגם אביא לה מלא אלכוהול, כי זה הבונוס של כאבי שיניים: פתאום את מגלה עמוק בארון כל מיני בקבוקים שווים ששכחת מקיומם. וגם בונבוניירות כשרות לפסח, אגב.
אבל היא עשתה פרצוף: "אני מאוד מקווה שבשבוע הבא לא נצטרך להפריש חלה כדי להציל אותם כי הם כבר יחזרו, בעזרת האל".
"בעזרת השם, אומרים בעזרת השם", תיקנתי אותה, כי מ' היא חילונית גמורה, או כמו שהיא מגדירה "חילונית ערכית", ולפעמים מתפלקים לה ביטויים מוזרים כשהיא מנסה להישמע אורתודוכסית.
ובכל זאת היא סבורה שהפרשת חלה בזמנים שכאלה מביאה תוצאות, והיא לא היחידה; נדמה לי שבימים האחרונים אין אחד שלא מנסה ליצור איכשהו קשר עם ריבונו של עולם. אפשר להבין; כשמשהו משתבש, באופן טבעי אתה מבקש לדבר עם המנהל.
אז לפני כמה ימים התקיימה ביישוב שלי עצרת תפילה ענקית למען החטופים בהשתתפות הרב סתיו, שאליה הגיעו דתיים וחילונים כאחד; ושכנות בסביבתי עורכות טקסי הפרשת חלה בקבלנות; וגברים מארגנים שיעורי תורה למען החטופים; וחברי פייסבוק שלי מעלים תמונות שלהם מניחים תפילין ומתכנסים לקרוא פרקי תהילים בצוותא, וזה מחמם את הלב לראות את ההתגייסות הזו למען הנערים ומשפחותיהם, באמת; רק שקשה לי להתחבר לכל התחנונים האלה לאלוהים. איפה הוא היה בזמן החטיפה?
ואף מילה על השואה
אני לא שואלת את זה רק בהקשר הספציפי הזה אלא בכל פעם שאני מחווירה מול עמודי החדשות. ילדה בת חמש נאנסה בלילה בבית כנסת; איפה אלוהים? הילדים שרה וישי נרצחו בידי אביהם במושב ישרש; איפה אלוהים? וטבח הילדים בסוריה ופשעי המלחמה ברוסיה וההוצאות להורג של חיילים בעיראק, ועוד רצח ועוד התעללות ועוד סבל – ואלוהים, איפה? איפה שהיה בשואה, אני מניחה; במרתון של משחקי הכס או משהו.
ועם כל זה – אני אישה מאמינה. שימו לב: "מאמינה", לא "יודעת"; רק הדתיים האדוקים והאתאיסטים יודעים הכל. אלה אומרים שבוודאי שיש אלוהים, ואפילו מסבירים בשיא הרצינות שהחטיפה התרחשה כי הנ"ל כועס על חוק הגיור; אלה אומרים שבוודאי שאין אלוהים, ושכל מי שחושב אחרת הוא אידיוט סהרורי. אני קצת יותר צנועה בעניין הזה: אין לי יומרות להגיע למסקנות נחרצות. אני רק מרגישה, חושבת, מאמינה שיש איזה כוח גדול ממני ביקום הזה, משהו שנמצא מעבר לתפיסה שלי. אולי אני טועה, אולי לא. מודה שלפעמים יש לי השגות בעניין.
וגם בניסים אני מאמינה. מה זה נס? למשל, שהבן שלך נולד שקט - לא בוכה, לא מגיב – ואת כבר רואה הכל שחור, אבל תוך שניות מתפרצים לחדר שלושה רופאי ילדים שמחזיקים אותו הפוך, עם הרגליים למעלה, ונותנים לו צ'פחות מטורפות בטוסיק ופתאום הוא בוכה וחיוני והכל בסדר גמור, איך בכלל יכולת לחשוב שלא?
או שבתקופת השירות הלאומי את עולה על טרמפ עם חברתך הטובה, ואחרי שלוש דקות הנהג סוטה לדרך עפר: "אני רק צריך לאסוף פה חבר שמחכה לי", ואת אומרת לחברה: "בואי נקפוץ, יהיה מה שיהיה!", וכבר כמעט פותחת את הדלת לצאת מהרכב הנוסע, אבל הנה הוא עוצר ובאמת החבר שלו נכנס ובבת אחת הנהג מסתובב אלייך: "השתגעת? יש לי בת בגיל שלך, מה את חושבת שאני?"
וכשהייתי נהגת חדשה והתבלבלתי וטסתי בכביש מהיר ברמזור אדום? והפעם ההיא ששכחתי לנעול את הדלת והבת שלי, בגיל שנתיים וחצי, יצאה החוצה והתחילה לרדת לבד במדרגות? אכן, אין ספק שיש לי ברזומה כמה אירועים שהיו יכולים להסתיים ממש גרוע; ובכל זאת, סופים טובים לא מחזקים את האמונה שלי. אם אלוהים אחראי על הניסים, הרי שהוא אחראי גם על האסונות, אז מאיזו השגחה עליונה אני אמורה להתפעל בדיוק?
אנשי צבא הם שליחי שמיים?
אני מאמינה באלוהים אבל לא בונה עליו. אני לא חושבת שהוא האחראי הישיר על מה שקורה כאן: כמו שהחטיפה לא התרחשה בגללו, כך חזרתם של הנערים לא תהיה בזכותו. אם וכאשר החטופים יחזרו - זה יהיה נס גדול; נס שלא קשור לאלוהים אלא למידע מודיעיני, למבצע חילוץ, לעסקת שבויים, כאלה.
"אנשי צבא ומשטרה הם רק שליחי שמיים", יגידו האדוקים. בסדר, לא מתווכחת עם אמירות שאין סיכוי להפריך או לאשש; אמונה דתית היא תולדה של חינוך ונטיית לב, גם ככה איש לא יכול להוכיח דבר.
העניין הוא שעכשיו אנחנו מתפללים בשביל עצמנו, לא בשביל החטופים. כל התפילות והעצרות והטקסים הדתיים לא ישפיעו על המציאות, אבל הם מחזקים את הרוח, נוטעים תקווה. בעולם המשוגע שלנו, גם זה משהו.