פתאום התחשק לי לאמץ קיפוד. אז התקשרתי לחברה שלי שעובדת בספארי ושאלתי אותה אם יש לה במקרה קיפוד למסירה. "בשביל מה את צריכה קיפוד?", היא התפלאה. שאלה מטומטמת. "בשביל לא לשבת עליו בזמן שאני נידה, אולי?", נזפתי בה.
הלא פסק ההלכה של הרב נחום פרוייכמן שרץ השבוע בפייסבוק קובע שלאישה נידה אסור לשבת על קיפוד זכר מטעמי עירוב דמים; כעלמה מאמינה קפצתי על ההזדמנות לציית לרבנים, זה הכל.
אבל לא היה לה קיפוד, אז קניתי דג לברק ואכלתי אותו לארוחת צהריים. גם זה ממש אורתודוכסי מצדי; מדובר הרי בדג כשר. בינתיים פסק ההלכה הקיפודי הפך לוויראלי ברשת, והאתאיסטים חגגו. כעבור כמה שעות פורסמה הבהרה שמדובר בזיוף, אבל אלפי התגובות המזלזלות בדתיים, בדת, בתנ"ך, ברבנים ובעוד כל מיני דברים שמתחרזים עם אלוהים – כבר נכתבו.
"מה עוד ימציאו הדתיים החולים האלה?", תהתה מישהי – ככה בפירוש - על הפיד שלי. ואני שואלת: כמה בורה את יכולה להיות, גיברת, כדי להתייחס לקשקוש כזה ברצינות?
מותר לעשן סיגריה בפסח?
שני עמודי פייסבוק יש לאלוהים: אחד פופולרי בטירוף, השני ותיק יותר ומוכר פחות, ובו פורסם פסק ההלכה הקיפודי. אגב, מפתיע לגלות שאלוהים חתיך. יחסית לגילו, אני מתכוונת. בכלל, עם הבלורית המתוחזקת, הלסת הפוטוגנית והחיוך הבורגני – הוא נראה די משלנו בסך הכל; לא אתפלא אם יתברר שהוא גם married וגר ברעננה.
כבר חודשים ארוכים אני עוקבת אחריו, מנסה ליישב את הפרדוקס הבלתי אפשרי הבא: איך ייתכן שבמציאות הדתיים סוגדים לאלוהים והחילונים מנפנפים אותו, ובפייסבוק החילונים סוגדים לו והדתיים מקללים אותו על הוול?
העמוד הסאטירי של ריבונו של עולם לא כל כך מצחיק את קהל מאמיניו, מסתבר. אני דווקא חושבת שקצת הומור עוד לא הרג אף אחד, למרות שעם כל הכבוד לאלוהים, הרב עובדיה יוסף עדיין מצחיק אותי יותר.
לא יודעת אם קטורזה מנסח פסקי הלכה כהשלמת הכנסה, אבל יש כאלה הזויים כל כך, עד שלפעמים נדמה לי שהרבנים עושים צחוק מהדת יותר מכולם.
רשמו לפניכם: אסור להקשיב לזמר הומו; מותר לעשות סקס רק בלילות; אסור לאלמנה לגדל כלב; אסור להוסיף פלחי לימון לתה בשבת; מותר לפוצץ חצ'קונים בשבת; אסור לנעול קרוקס ביום כיפור; אסור להרוג כינים בשבת; אסור לעשן סיגריות בפסח; אסור להתמזמז בבתי עלמין; אסור לחטט באף בשבת; אסור להגיד OMG.
מצחיק אתכם? בחיי שגם אותי, אבל בתור אחת שיש לה איזשהו מושג בהלכה יהודית, אני יכולה להבין את ההיגיון מאחורי הפסיקות הללו, דביליות ככל שיהיו.
סתם דוגמה: בישול הוא אחד מל"ט אבות מלאכה האסורים בשבת. כשהרב עובדיה יוסף פוסק שלא מוסיפים פלחי לימון לכוס תה, אני יכולה לשער שזה משום שהמחמירים רואים בכך בישול. ותהיו בטוחים שאני לתה שלי אוסיף לימון, נענע וגם גרגרי כוסמין אם יבוא לי. ובכל זאת, יש לי את ההבנה והידע לקרוא בין השורות.
כן, כן; תעברו על פסקי ההלכה (האמיתיים!) שציינתי למעלה – ותבינו שמדובר בשאלות שהופנו לרבנים. אבל OMG, מי ישאל רב אם מותר לאישה נידה לשבת על קיפוד?
אכן, מי שמנסה להוציא את הדתיים מטומטמים, סופו שייצא מטומטם בעצמו; אם התייחסתם ברצינות לקיפוד הזה, אז צורה לכם, תסלחו לי. להבא, אם יש לכם ספק האם פסק הלכה מסוים אמיתי או לא, פשוט תשאלו את עצמכם מה הסיכוי שהרב קיבל פניה בנושא. ואפשר גם סתם להעלות את שמו בגוגל, לבדוק אם הוא בכלל קיים.
אלוהים קיים ברשת
ועדיין, אני בעד הפייסבוק של אלוהים. לא רק כי הוא שנון ומצחיק אותי, אלא גם כי יש משהו מגניב ואף פילוסופי משהו בעובדה שדווקא בחור שלא מאמין שאלוהים קיים - הפך אותו לדבר הכי נוכח ברשת. אגב, פתאום אני שמחה שירדתי מהרעיון להקים עמוד בשם "אלף סיבות לתרום אונה לקים קרדישיאן"; עוד הייתי הופכת את הגברת לפיגורת פייסבוק לוהטת.
ואלוהים לוהט בפייסבוק, אוהו כמה שהוא לוהט. "גבר", העיר לו פעם מישהו על הוול, "אני לא יודע מי המלאך הזוטר שמנהל לך את הדף, אבל הוא כתב את השם שלך לא נכון".
"העתקתי מספר בראשית", ענה אלוהים, "יש שם עוד כמה פרטים לא נכונים, אז כנראה שאתה צודק".
האמת היא שהשבוע הוא היה קצת חסר סבלנות: "אתם מבקשים ומבקשים, אבל מה עם הצרכים שלי? איפה התפילות וההערצה? אני מתעלם מבקשות עד להודעה החדשה".
בכל זאת לא התאפקתי, וביקשתי ממנו בפרטי: "אלוהים, תעשה לייק לתמונה שלי בפרופיל, מה אכפת לך? יהיה כל כך הורס לראות את השם שלך מתחת".
"בשמחה הייתי נותן לך לייק", הוא ענה, "אבל עמוד פייסבוק לא יכול לעשות לייק לתמונת פרופיל".
"ואני חשבתי שאתה כל יכול", התפלאתי. "מה יהיה בסוף, תגיד? יהיה טוב?"
"אני מלא תקווה שיהיה טוב", הוא אמר. "אם אנשים יחשבו בהיגיון, עוד יהיה".
היי כנסייה, ביי בית כנסת
אבל כל אחד וההיגיון שלו. אני, למשל, מאמינה באלוהים אם כי יש לי המון בעיות עם הדת ומוסדותיה: ההתחרדות בבתי הספר של הכיפות הסרוגות; הגזענות והשוביניזם שכה רווחים במגזר; חוסר הסובלנות כלפי הומואים ולסביות; שמירת הנגיעה שמובילה ילדים בני 20 לחופה; השמרנות המינית שמעודדת את תופעת הבתולים בני ה-30 פלוס; העובדה שאי אפשר להתחתן, להתגרש ולהתעטש בלי אישור מהרבנות; כל אלה ועוד - מעוררים בי לעתים בחילה ממש.
ובכל זאת אני שומרת שבת וכשרות ושולחת את הילדים שלי לחינוך דתי לאומי, בין השאר כי אני לא רוצה שהם יגדלו להיות בורים ועמי ארצות. לא רוצה שיחשבו שדת זה בר מצווה בכותל והרב עובדיה יוסף. לא רוצה שבטיולים יצטלמו מחויכים בכנסיות ובמסגדים, אבל חלילה לא בבתי כנסת. לא רוצה שיעשו share לפסק הלכה שאסור לאישה נידה לשבת על קיפוד.
אני בעד הומור, בעד לשחוט פרות קדושות, בעד לצחוק על כל דבר, אפילו על אלוהים. אבל בורות – לא מצחיקה אותי בכלל.
>> לטור הקודם של אורית נבון: הצילו, נישואים
לכל הטורים של אורית נבון