איך בא לי עכשיו פירה עם מרגרינה. או סופלה עם מרגרינה. או סלט אלפרדו עם רוטב מבקבוק. בקיצור, איך בא לי ערב במסעדה כשרה למהדרין עם שירותים בלי סבון. טוב, בעצם לא.
לכן, כשמישהו זרק לי השבוע: "תני המלצה למסעדה כשרה מעולה באזור המרכז", זרקתי לו בחזרה: "תן המלצה לפרק מעולה של 'המקצוענים עם שירה פליקס'".
"לא כל כך מבין את הבקשה שלך", הוא אמר.
"יפה", עניתי, "גם אני לא מבינה את שלך".
עוד לא ראיתי חילוני שמתמוגג ממסעדה עם תעודה ממוסגרת בכניסה, אבל בהחלט אפשר למצוא מקומות כשרים – לא למהדרין - שמציעים פסטה טובה פלוס חניה.
הבעיה היא שבשנים האחרונות מספרם הולך ומצטמצם עד כדי כך שהיום, בית קפה כשר בגוש דן נראה כמו חדר אוכל צפוף באולפנה, כולל סופלה המרגרינה עם הזיקוק ושירת "יום הולדת שמח" רועמת בת שבע דקות.
ככה זה כשהביקוש עולה על ההיצע; כשכבר נפתח מקום כשר נורמלי, נרשמת אורגיה המונית שמעיפה לי את כל הליבידו. אז ויתרתי על הקונספט, תודה.
לא בא לי בייקון בהפתעה
כבר שנים שאני לא צריכה טובות מהרבנות. במסעדות בשריות אני עדיין דורשת פיקוח - ממש לא בא לי בייקון בהפתעה - אבל בתי קפה חלביים בלבד שמכריזים על עצמם כעל מקומות כשרים, מקובלים עליי גם בלי אישור מהרבנות. וכשמישהו מתחיל להטיף לי שקוראים לזה "דתי לפי דעתי", אני יודעת שהוא אומר גם "טמבלוויזיה" ו"אמצעי תשקורת", ושבאופן כללי - הוא תקוע עמוק בשנות התשעים הנפלאות.
ובשנות התשעים ההן, וגם קצת אחר כך, תעודת כשרות הייתה אקססורי אופנתי ביותר; רק שמת את האצבע על המפה – כבר נפלת על מקום שאפשר לחגוג בו חתונת כסף בגיל 43. אבל היום הביטוי "כשר בלי תעודה" הפך לרווח מאוד בקרב זרמים מסוימים בציבור הדתי, פשוט כי אין ברירה אחרת.
כן, מצב הכשרות של בתי הקפה בארץ מצחיק אותי כמו הלצת צהריים ב"סטטוסים מצייצים"; כל כך הרבה מקטרים פה על כפייה דתית, אבל העובדות הן שכשאדם דתי מאזור המרכז רוצה לשתות קפוצ'ינו עם תעודת כשרות, הוא צריך להסתפק בארומה פינת זארה באיזה קניון, או ללכת לחפש את עצמו בפתח תקווה. בתל אביב כבר בקושי נשארו בתי קפה כשרים מטעם הרבנות, וברמת גן-גבעתיים המצב לא יותר טוב.
אז רציתי לכתוב טור שכולו נרגנות פולנית על היעדר מקומות הבילוי לדתיים. אבל אז התחלתי לבדוק קצת מאחורי הקלעים, והבנתי שמצוקת הצרכנים היא כלום לעומת מצוקת בעלי העסקים.
כשר אבל מסריח
בגדול, הם נחלקים לשניים: אלה שאין להם כסף לשלם למשגיח, ואלה שמשלמים בידיעה שמדובר בדיל כשר-אבל-מסריח.
השבוע דיברתי עם כמה בעלי מסעדות ובתי קפה מאזורים שונים בארץ; אמרתי לעצמי – אם כבר את כותבת על כשרות, הואילי נא לחטט קצת בסירים. ובכן, מתברר שהם רותחים.
הסידור הוא, מסכימים כולם, שהמשגיח מקבל משכורת חודשית כדי להגיע כמה שפחות; כך הוא פנוי להשגיח במקומות נוספים, ובעל העסק מצדו יכול לעבוד בלי ניג'וסים. במקרים רבים מדובר באברך שמצהיר שאינו עובד, כך שהוא דורש לקבל את הכסף בשחור. בכל מקרה, למרות שמדובר במשגיח מטעם הרבנות, בעל העסק הוא שמשלם לו משכורת באופן ישיר; שכרו נקבע על ידו באופן שרירותי ונתון למשא ומתן. משכורת ממוצעת של משגיח עומדת על 1,500 שקל בחודש, כפול מספר בתי העסק שעליהם הוא מפקח.
רוב בעלי העסקים פוחדים מהרבנות ושומרים על פרופיל נמוך, אבל ישנם גם כאלה שפקעה סבלנותם. רק לאחרונה קמה מחאה ירושלמית של מסעדות כשרות ללא תעודה, שמסרבות לעבוד עם הרבנות אך מקפידות על מטבח כשר.
"שנה וחצי עם המשגיח של הרבנות הספיקו לי", אומר יונתן ודעי, ממובילי המחאה והבעלים של "קרוסלה", בית קפה קטן בשכונת רחביה. "תחשבי על זה שאת בעצם מעסיקה את מי שמפקח עלייך, יש פה ניגוד אינטרסים, זה לא אתי. מעבר לזה, לא הסכמתי לשלם לבן אדם שמגיע אליי פעמיים בשבוע, חמש דקות בכל פעם - זה נקרא לפקח? גם ככה המקום שלי חלבי, אז מה הוא יבדוק, שלא הבאתי גבינה משומן חזיר? אני בא מבית דתי ובקיא בהלכות הכשרות. הרגשתי שאני משלם מס כופר במטרה שארגיש מאוים; שאם פתאום הוא יתפוס אותי על משהו, יוכלו לקחת לי את התעודה. אז כבר שנתיים שאני כשר בלי הרבנות. יש לקוחות שסומכים עליי, ויש כאלה שעזבו".
הרבנות כמובן מחזירה מלחמה, ושולחת פקחים לקנוס את אותם בתי עסק שמצהירים בעל פה על כשרות ללא תעודה. "אנחנו רוצים להקים מנגנון אלטרנטיבי למתן כשרות בארץ וזה מלחיץ את הרבנות, הם מנסים להפחיד אותנו", מסביר יונתן. "צריך לשנות את החוק ולאפשר לעוד גופים דתיים להשתמש במילה 'כשר'. למה שרבני צוהר, למשל, לא יוכלו להכשיר עסקים? אני בכלל רוצה משגיחת כשרות, למה לא? אין שום מניעה הלכתית שאישה תהיה משגיחה. החברה הדתית צריכה לקום על הרגליים ולעזור לנו".
תאמין לי, יונתן, אם הייתי ירושלמית, הייתי יושבת אצלך מדי בוקר, מנפנפת לשלום לפקח של הרבנות ומשמינה מנחת.
דתיים, השמיעו קול
למה יש לרבנות מונופול על הכשרות בארץ? למה היא הגוף היחיד שמורשה להכשיר בתי עסק? ככה. בתור ילדים מלמדים אותנו שזו לא תשובה, אבל כמבוגרים אנחנו מגלים שדווקא בנושאים הכי קריטיים, אין תשובה אחרת.
מחאת המסעדות אמיצה ונוגעת ללב, אבל לא די בה כדי לשנות את המציאות; הציבור הדתי חייב להשמיע קול. עצוב לראות איך הדתיים התרגלו ללכת שבי אחרי הרבנות, שלא סופרת אותם בכלל. חברים, יש לכם שניים וחצי בתי קפה לשבת בהם, בגלל מי? לו הייתה הרבנות משלמת מכיסה למשגיחים מטעמה - גם עסקים קטנים היו יכולים להרשות לעצמם תעודות כשרות. לו הייתה נותנת לבתי קפה שפתוחים בשבת הכשר לימי חול, ומסבסדת עלויות של ירקות גוש קטיף הכשרים והיקרים כל כך - היה לכם מבחר עצום של מקומות בילוי.
אבל הרבנות לא באה לקראתכם ולא מראה טיפה אחת של רצון טוב; היא מערימה קשיים על מסעדות, מרחיקה מהן תעודות כשרות ומצמצמת עוד יותר את רשימת בתי העסק שיכולים לשרת אתכם. הרבנות ממשיכה לדרוס עסקים, ליהנות מכוח אדיר ולצפצף עליכם, האזרחים הקטנים.
בלית ברירה, בואו נפעיל שיקול דעת היכן שאפשר. בואו נבחן כל מקרה לגופו, נציץ במטבח, נחליף מילה עם הבעלים. הרבנות היא לא אורים ותומים; ביותר מדי מקרים - היעדר תעודה לא קשור כלל לכשרות המטבח.
בסופו של דבר בעל העסק הוא זה שאחראי על כשרות המקום: אפשר לחפף עם תעודה ואפשר להקפיד בלעדיה. אל תשכחו את זה לרגע.