"צעדת העגלות: ההפגנה הכי יפה שראיתי"

עם כל תינוק נולד שק גדול של חרדות. ככה זה. המון הורים מדווחים על הרגע הזה, המאושר מכולם, בו זכו להחזיק בידיהם לראשונה את אוצר-האוצרות, כחסד הגדול ביותר שהחיים האלה אי פעם יעניקו להם. אבל שנייה אחרי האושר המזוקק, הגיעה לאטמה מצלצלת: שק החרדות בכבודו ובעצמו שהתיישב עליהם יפה-יפה, ומיד התחיל לינוק בכל הכח.

יש חרדות של מתחילים, כמו איך רוחצים יצור ורוד וחלקלק בלי להטביע אותו, ויש חרדות של מתקדמים, במיון, באמצע הלילה, שם ימצאו את עצמם גם האנשים הפרגמטיים ביותר עושים עסקאות עם אלים, שדים ורוחות. הורים מגדלים ילדים וחרדות אלה בצד אלה מאז הבריאה. לי נולדו, לפני שלוש שנים, שתי תינוקות בבת אחת, דבר שהפך אותי לאם לשני שקי חרדה שמנים שרק הולכים ותופחים.

בגיל חמש יהיה יותר קל

אנחנו אוהבים את הילדים האלה יותר ממה שאנחנו אוהבים את עצמנו, זה ברור. זה אוטומטי. תפקידנו הביולוגי הוא לתת להם מכל משאבינו. משעות השינה שלנו, משעות העירות שלנו, מהזמן אותו נהגנו לבלות עם חברים, במילוי מצברים או בהגשמה עצמית. הרי גם הם חלק מההגשמה העצמית הזאת. הכל נעשה למענם. לכן כל המצב הזה קרה מבלי שנשים לב.
בזמן שאנחנו אהבנו והענקנו בהתמסרות ובעיניים עצומות, מישהו, בשקט בשקט, שלף תחתינו את השטיח, הרים מעלינו את הגג, והופ, אין בית. בזמן שאנחנו היינו עסוקים לקרוא לילדים את "דירה להשכיר" ו"הבית של יעל", נשארנו במצב בו אנו צריכים לפנות להורינו, אלו שסיפרו לנו את אותם סיפורים ממש, ולבקש עזרה, כי תיכף אין גן ואין בית. לא לקנות, לא להשכיר ולא בכלל.

משום מה חשבנו שאנחנו לבד בתוך כל זה. עד ממש לא מזמן, כשבתוך ייאוש ואימה מתגברת מהעתיד שנראה אפל ואפוף, הייתי נשברת ומשתפת עם מישהו ממכרי את העובדה שרק על גן ושכר דירה אנחנו מוציאים 10,000 שקל בחודש, ושלמרות ששנינו עובדים כמו חמורים, אנחנו לא מצליחים להיות בפלוס. מיד הייתי מקבלת מהצד השני קול אנחה מיואשת. כי לא היו הצעות ייעול. רק הצעות ייאוש. תאומים זה יקר, היו אומרים לי. כשהבנות יגיעו לגיל חמש, יהיה לכם יותר קל. ובמילים אחרות: איזה באסה. בעיה שלכם.

הפגנה של יופי טהור

פתאום מישהו החליט להרים את הראש ולהביט לצדדים, ובן רגע הבעיה התרחבה. ממש ככה. זוגות רבים של ידיים חמות, ידיים של אבא ואמא, מהסוג שיודע הכי-הכי טוב איך מנגבים דמעות ומשככים כאבים, נשלחו לצדדים, ולמרבה הפלא, פגשו עוד ידיים רכות, דומות. המון ידיים.
צעדת העגלות ביום חמישי, לפחות זו התל אביבית, בה הייתי גאה לקחת חלק, היתה ההפגנה המתוקה ביותר שנתקלתי בה. היא היתה הפגנה של יופי טהור – כמה יפים הילדים שלנו, אפשר להשתגע, ואיך שהם שופכים עלינו בנדיבות מאור היקרות שלהם. זו היתה מחאה לא אלימה, לא היה גם שום סיכוי שתהפוך לכזאת. למעשה, היא היתה ההפך מאלימה. היא היתה מחבקת. תומכת. כולם חייכו ונזהרו על ילדיהם של כולם, וחילקו לקטנים, בחינם, מים וקרטיבים, שלא יתייבשו בחום הכבד.

לא יכולתי שלא להיזכר בליצנות העצובה ומלאת הקסם של רוברטו בניני כגווידו ב"החיים יפים", שבמקום להעביר את בנו מלחמה, החליט להעניק לו משחק. כך היינו גם אנחנו. נתנו להם ארטיק, בלון צהוב, ליצנית מצחיקה בחצאית מנצנצת, שרנו חרוזים והקפצנו אותם בידינו, כשאת העצב, המועקה והכאב, אנחנו נושאים בתוכנו בגבורה, ולא מניחים על כתפיהם הרכות.

גם דורה לא מצליחה להסביר

הבנות שלי, בנות שלוש, מהבוגרות שבילדי המאבק הזה, עשו את הצעדה הזאת ברגל ולא ברכב, כי העגלה שלהן קרסה לפני מספר חודשים, והתקמצנו לקנות חדשה. כמו יתר הילדים שסביבן, הן לא יכלו להבין מה הן עושות שם. גם דורה בכבודה ובעצמה לא יכולה היתה להסביר את העניין. וטוב שכך. הלוואי שלעולם לא ידעו על בשרן את היום-יום שהוביל לטיול הצבעוני הזה בשדרות בן ציון, שהסטרס שלנו יהיה עבורן עבר רחוק, ושהמשפט "ביבי הביתה, פיפי ולישון", שנשאג סביבן בלהט ימשיך לגלגל אותן מצחוק.

יש, מסתבר, כח רב בלדעת שאתה לא לבד. שאתה עטוף. שרואים ושומעים אותך, ומבינים. אני חושבת שכל מי שלקח חלק במפגן האהבה והאמונה הגדול של יום חמישי יצא נשכר. כשחזרנו, וסיפרתי לבנות שוב, בפעם המאה ושבע-עשרה אלף על הקוסם מארץ עוץ לפני השינה, עוד נשבו בי רוחות של תקווה. ידעתי שאלפי אמהות ואבות בדיוק כמוני יושבים עכשיו בחדרים מוחשכים ושקטים בכל הארץ, שרים, מספרים, מרגיעים ומגרשים מפלצות רעות. איך יכול להיות ששכחנו כמה כח יש לנו, כהורים? אנחנו הרי כל יכולים, גיבורי על. ככה אנחנו נראים דרך העיניים שלהם. האתגר שלנו הוא רק להאמין בעצמנו כפי שהם מאמינים בנו, ונצליח לנצח את כל המפלצות.

צדק חברתי – סיקור מיוחד: כל החדשות, כל התמונות, כל הדעות

>> תינוקות יקרים, תסתדרו בלי חיתולים?

• ילדים
• מחאת ההורים
• צעדת העגלות