"שיר הסלפי" מהפסטיגל הקרוב כבר הצליח להסעיר מדינה שלמה. יותר מ-10,000 איש חתמו על עצומה שרואה בשיר "שפל מדרגה חדש" וקוראת להחרים את מופע החנוכה המסורתי. שר החינוך, שי פירון, הגיב כי "השיר הזה ודומיו משרתים את השיח הרדוד שנפוץ במקומותינו"; שרת המשפטים, ציפי לבני, מחתה בעמוד הפייסבוק שלה על כך ש"מגדלים ילדים על המסר של לעוף על עצמם"; וח"כ פנינה תמנו־שטה אף הגדילה וקראה להתערבות ממשלתית פעילה "במקרים קיצוניים" כמו זה.
בשיר, המבוצע על ידי כוכבי הילדים ובהם אליאנה תדהר, דנה פרידר, לי בירן, רוני דלומי וצמד הקומיקאים אלי ומריאנו, מוצגת חבורה של בני נוער ובפיהם משפטים כמו "החיים שלי זה סלפי" ופזמון חוזר לפיו "אני מת על עצמי, אני מת על עצמי, וולאק אחי אני מת על עצמי".
כשהוא מובן כפשוטו, השיר אף משחזר כמה סטריאוטיפים פוגעניים, לכאורה, כלפי נערות. בכינויים כמו "מאמי (שלימדה אותי ת'סלפי)" בתיאור פעולותיהן מול המצלמה ("מוציאה שפתיים וקורצת בעיניים", "מצטלמת כמו ברבי"); בשימוש המוגבר בסיומת "וש" ("אני תופסת טוש טוש ודופקת קישקוש, מוציאה ת'מצלמה ומעלה את זה לאינסטוש"); וברמיזה כי הן מפלרטטות עם גברים מבוגרים מהן ("אפילו בבת מיצווש מצטלמת כמו בובה, רוקדת עם כולם ולצלם עושה מוואה").
חלופות איכותיות לפסטיגל הסלפי
ברשת פורסמו כבר כמה עיבודים ביקורתיים ל"שיר הסלפי". הראשון שבהם, שגם ליווה את מחאת ההורים, משווה בינו לבין "יד ביד", שירם של תלמה אליגון־רוז ורוני וייס, ששימש המנון הפסטיגל עד תחילת שנות ה-90. הוא נפתח בכיתוב "30 שנה שנראות כמו 300 שנות אור", ומציג לסירוגין קטעים משני המופעים כדי להמחיש את הפער בתכנים המוצגים לילדים, באירוע שגם אז וגם כיום נחשב המוביל בתחום ההפקות לילדים.
בתגובה על פרסום הסרטון מסרה הפקת הפסטיגל כי "שיר הסלפי" הוא פרודיה על תופעת הסלפי, שהובנה באופן שגוי. "זאת פרודיה שדווקא הילדים מבינים היטב והמבוגרים, מסתבר, מעט פחות", אמרו אז לכתבה שפורסמה בעיתון "הארץ", אולם זכו על כך לתגובות לועגות רבות שסברו שקהל היעד של המופע - ילדים בגילים 6–13 - ודאי יתקשו להבין זאת.
"אני תוהה כמה ילדים מודעים ל'פרודיה' כשהיא נדחפת להם באמצעות 20 זמרים ואמצעים פירוטכניים כבדים. ראיתי כבר איך ילדות מגיבות לפרודיה 'הבת מצווש של מאי' (מערכון מ"ארץ נהדרת" שעסק בפומפוזיות של מסיבות בת המצווה; ר"ל), בכל הנוגע לארגון הבת מצווה הפרטית שלהן", הגיב אחד הקוראים.
מורן, הורה לילד בן 10 אמר ל-TheMarker: "כל אחד יכול לראות שמדובר בפרודיה, זה אפילו חתרני שהפסטיגל צוחק על התרבות הפופולרית הנמוכה, כשהוא עצמו המייצג המובהק שלה. הצרה היא שהבמה לא מתאימה, וקהל היעד הוא לא הקהל המתאים. נראה שהיוצרים של הפסטיגל הבינו את זה בעצמם, הרי הם ניסו לשלב בשיר גם הבהרה למתקשים ('עזבי אותך מסלפי יש פה מסיבה פצצה'), אבל עבור הילדים זה ממש לא מספיק לגמגם את המסר בחצי משפט בסוף השיר".
"קל מאוד לבדר ילדים"
לא ברור עדיין אם מחאת הפסטיגל תתורגם גם לירידה במכירות הכרטיסים, שכן חלק ממועדוני הצרכנות הגדולים - כמו חבר או קרנות השוטרים, שבאמצעותם נרכשים מרבית הכרטיסים למופע - החלו את המכירה השבוע. ואולם יש מי שמוצאים בדיון החדש גם הזדמנות. "המחאה הנוכחית על הפסטיגל היא נקודת זכות לחברה שלנו", אומרת ניצה בן צבי, מנכ"לית תיאטרון חיפה. "סוף־סוף הגענו לעיסוק בתכנים ולא במחיר".
תיאטרון חיפה הוא תיאטרון רפרטוארי שמפיק ומנהל אומנותית יותר מ–20 שנה את פסטיבל חיפה הבינלאומי להצגות ילדים. "באמצעות הפסטיבל, שמתקיים בפסח, הבנו שיש חלל גדול בתחום הצגות איכות לילדים בחופשת החנוכה, ולכן לפני שנתיים פתחנו במה נוספת - ה'סופגטרון'", אומרת בן צבי. "הרעיון הוא להציג אלטרנטיבה רגועה יותר לילדים, תכנים איכותיים בנושאים מגוונים ובמחירים שווים לכל לנפש". מחיר הצגה במסגרת הסופגטרון הוא 49 שקל.
לדעת בן צבי, הדיון בתוכני הפסטיגל מיטיב עם כל אותם מוסדות שיכולים לשמש אלטרנטיבה למופעי הענק של חנוכה. "לעיסוק באמנות ובתרבות נלווית אחריות חברתית מדרגה ראשונה - הרי קל מאוד לבדר ילדים, זה לא יכול לפטור אותנו מלהשקיע בתכנים איכותיים. כעת יש שיח ציבורי וההורים משוחחים ביניהם על הנושא ושואלים את השאלות האלה", היא אומרת.
"הסלפי הוא לא שינוי רדיקלי ממה שקיבלנו בעשור האחרון. המלחמה היומיומית שלנו היא בדיוק המלחמה על התרבות שהפסטיגל אוצר בתוכו". אומר אלון ספן, מנכ"ל תיאטרון מדיטק לילדים ולנוער בחולון, "נהוג לומר שחג החנוכה הוא חג התיאטרון לילדים, אך זה לא חג של תיאטרון במובנו האמיתי. זה חג המופעים".
לדברי ספן, "בדרך כלל בחנוכה יש גם ביקוש לתיאטרון איכותי, והאולמות מלאים עד הסוף. גם הורים שלא רגילים לקחת את הילדים לתיאטרון דרך קבע, מחפשים פתרונות בחנוכה. אני מקווה שאם יש משבר אמון באיכות הפסטיגל, הוא יהדק את המחשבה על הערך שיש בחשיפה קבועה לתיאטרון בגיל צעיר. תיאטרון מפתח דמיון, גמישות מחשבתית ויכולת הכלה".
התיאטרון, מתברר, גם מלמד אורך רוח, שכן הצפייה בו אינה כרוכה בעיסוק נוסף. "אין פה מרצ'נדייז של פוסטרים וקלטות ואין מזנון - ילדים ומבוגרים מסוגלים לשבת בתיאטרון בלי קולה ופופקורן. זה מבטא חלק מההבדלים שאנחנו מוצאים בין מופע לבין תיאטרון", אומר ספן.
הצגות ילדים בכל השנה
כהצעה אלטרנטיבית להורים שמעוניינים בהצגות איכות, בדקנו עלויות של הצגות ומנויים שנתיים בתיאטראות שונים ברחבי הארץ, שמציגים או מארחים הצגות תיאטרון לילדים. העלות המלאה של כרטיס להצגות ילדים שלא במסגרת מנוי היא 65–130 שקל, עלות הצגה במסגרת מנוי היא 48–90 שקל, ועלות כוללת הנחות שונות - לוועדי עובדים, לתושבי העיר, ולמחזיקי כרטיסי אשראי - מפחיתה את המחיר עוד יותר. ברוב התיאטראות המחיר במנוי מוזל הוא 42–59 שקל, המגלמים הנחה של עד 58% על המחיר המלא.
מרבית התיאטראות מוכרים מנויים ייעודים לילדים הכוללים ארבע־שש הצגות, ודורשים רכישת מנוי נוסף עבור מבוגר מלווה - כך שבפועל מדובר ברכישה של שני מנויים והוצאה מראש שנעה בין 435–720 שקל. בתיאטראות בית ליסין ואורנה פורת הרכישה היא לפי כמות כרטיסים, ואלה ניתנים לחלוקה בין ההורים והילדים בדרך שיבחרו - מה שמקל על ההתחייבות הכספית ומפחית את המחיר ל–270–360 שקל. כדי לצייר בסיס השוואה זהה בין התיאטראות המחירים מוצגים לפי כמות ההצגות המינימלית שניתן לרכוש בהן במסגרת מנוי.
הכתבה המקורית פורסמה באתר TheMarker
