הבנות הסתכלו אליי והרימו גבה, מוודאות שאמא בלבולי ששוכחת את המפתחות והטלפון ללא הרף ובכל מקום, לא שכחה את הכתובת ואכן הגענו למקום הנכון. האמת? הסתכלתי שוב בכרטיסים, רק לוודא. אנחנו במקום הנכון. מכאן, אמרתי לעצמי בציפייה, זה יכול רק להשתפר.
איזה צחוק, שוב נפל לאבנר הכובע
על מה ההצגה? שאלה טובה, כי אין כאן עלילה עם התחלה אמצע וסוף ברורים. בגדול, אבנר המוזר הוא פנטומימאי מצחיק להפליא, שמציג באופן גאוני אוסף של תרגילי אקרובטיקה, מעשי ליצנות ולהטוטי קוסמות, וכל זאת מבלי להוציא מילה הפה. סוג של קומדיה של טעויות מתמשכת, שמצליחה לסחוט התפרצויות צחוק מטורפות. כן, גם מהבנות שלי.
כמות האילתורים במהלך ההצגה בהחלט נותנת תחושה של מופע חד פעמי, ומכיוון שהקהל הוא חלק בלתי נפרד מהשתלשלות העניינים יש מצב שאבנר עצמו לא בטוח איך ייראה הקטע הבא. מספיק שילד אחד יקום לעשות פיפי וכל העלילה תשתנה: אבנר כבר ידאג לרדת מהבמה ולהפוך את הסצנה לחלק מהמופע.
איך היה: אין ספק שמדובר משהו אחר ומרענן. אבנר עומד לבדו על הבמה ומצליח להחזיק את הקהל שלו, וזאת מבלי להיות סלב של ילדים, בלי מוסיקת פלייליסט או הפתעות שיורדות שיורדים מהתקרה. הוא מזכיר קצת את ההומור שאהבנו כשהיינו ילדים: הליצן המצחיק והמבולבל שהכל נופל לו מהידיים, ושתמיד מוצא פתרונות יצירתיים ומצחיקים בטירוף.
לעיקרון החזרתיות האהוב כל כך על הילדים (אותו עיקרון שגורם לי להקריא לילה אחר לילה שוב ושוב את דוד אריה שוחה במרק) יש חלק מכובד בסוד ההצלחה של אבנר, והילדים מתפרצים מצחוק גם בפעם העשירית בה הוא מפיל את כובעו, ידיו קצרות בשביל להרימו מהרצפה והוא נאלץ להאריך אותן בדרך שהשאירה את שלושתנו פעורות פה.
אחרי שעה התחלנו לזוז באי נוחות בכסא
בקטעים בהם אבנר יורד מהבמה ומגיע לקהל הילדים לא ידעו נפשם מהתרגשות, ובכלל, הקשר הבלתי פוסק עם הקהל הופך את כל החוויה לאינטימית מאוד ונותן תחושת נגישות מפתיעה. הקטנה (3.5) הרגישה קרובה ולא הפסיקה להגיב (מ"בראבו" ומחיאות כפיים סוערות, דרך "תיזהר" כשכמעט נפל לו הסולם ועד "איזה מצחיקול אתה". פייר, צודקת). הגדולה (6) צחקה גם מהבדיחות שהיו מיועדות להורים בלבד (אופס, הכובע נפל למקום אסטרטגי במכנסיים. מצחיק?), אם כי בערך חצי שעה לאחר שהתחיל המופיע היא שאלה אותי "אמא, מתי זה יתחיל?". שונה, כבר אמרתי?
שורה תחתונה: היה מקסים, מפתיע וקורע מצחוק – אבל קצת ארוך מדי. צריך להיכנס לקצב של ההצגה, שהוא אחר ואיטי יותר מזה שהורגלנו אליו, אבל שפת הגוף מדברת ולאחר שעה גם הטוסיקים הקטנים אמרו את דברם והחלו לזוז באי נוחות בכיסא.
מיועד לגילאים: כל המשפחה, במובן הכי רחב שיש. הקטנה (שממנה קצת חששתי לפני) נהנתה עד דמעות ולא הפסיקה לצחוק, כאשר מצדי השני ישבה הסבתא עם הצחוק הכי מהמם ששמעתי בחיי (היו רגעים שחששתי לבריאותה מרוב שצחקה).
מאוד ריגש אותי שהבנות הצליחו להבין שמדובר פה במשהו אחר ואיכותי, שלא כולל דוגמנים שהפכו בחנוכה לשחקנים, מוסיקה רועשת ובלגן. השקט של אבנר, המופר תדיר על ידי פרצי הצחוק הבלתי נשלטים של הקהל, הפכו את המופע לחגיגה אמיתית: אחרת, אומנם, אך מרגשת ומטורפת לא פחות.
אורך ההצגה: 70 דקות ללא הפסקה.
מחיר: 99-149 שקלים.
מועדי הצגות בחנוכה: מוזיאון תל אביב לאמנות, 10,11,12,13,15 לדצמבר. כרטיסים ניתן להשיג בקופת המוזיאון, ובמשרדי הכרטיסים תשבר ובראבו.