השמנת יתר היא אחת מהמגיפות המאיימות ביותר על ילדים בימינו, וגם אם הילד אינו סובל ממנה, ברוב הבתים התזונה שלו תהיה מורכבת ממאכלים 'ילדותיים' אותם הוא מואיל לאכול, שאינם, איך אומרים, שיא הבריאות. בארה"ב, מולדת הג'אנקפוד, המצב קיצוני במיוחד. אם אמריקנית אחת שנישאה לצרפתי ועברה לגור במשך שנתיים בארץ רגלי הצפרדעים הוציאה לאחרונה ספר מצליח שנקרא 'ילדים צרפתיים אוכלים הכל', ובו היא חולקת את תגליותיה הקולינריות מעבר לים, ומראה איך אפשר לעשות את זה אחרת ולגרום לילדים לעבור בשמחה מנקניקיות וצ'יפס לרטטוי ואנדיב צלוי.
"קודם כל ארוחה הייתה קרב"
הסופרת, קארן לה ביון, ד"ר ומרצה באוניברסיטת אוקספורד, הנשואה לגבר לצרפתי בשם פיליפ, העבירה את שתי בנותיה הצעירות לגור שנתיים בכפר קטן בצפון צרפת בקרב משפחתו של בעלה, ונוכחה לגלות את ההבדלים היום-יומיים בתרבות, ובעיקר בצלחת.
"אם תשאלו את בנותי מהו האוכל האהוב עליהן, תופתעו מהתשובות", היא אומרת. "סופי בת השבע אוהבת סלק וברוקולי, חסה ושומר ודג מקרל, וקלייר, בת השלוש, אוהבת תרד, גמבה וזיתים. הן אוהבות, כמובן, גם פיצה, גלידה ונקניקיות, אבל אלה לא בראש הרשימה שלהן. זה לא היה ככה. לפני שעברנו לצרפת, קרקרים וטוסטים עם גבינה הרכיבו לא מעט מהארוחות שלנו, ובגיל שלוש סופי פיתחה פחד ממאכלים חדשים וסירבה לטעום כל דבר שאינו מוכר ואהוב עליה. היא היתה צורחת, משתוללת ובוכה בשולחן לא מעט. היא לא הסכימה לגעת בירקות, בדברים בעלי מרקם נוזלי, במאכלים לבנים ועוד. קלייר היתה דווקא הרפתקנית עד שהתחילה לחקות את אחותה הגדולה והנערצת וגם היא סירבה לרוב המזונות. הסיטואציה מילאה אותי בחרדה הורית ותחושת אשמה. כל ארוחה הפכה לקרב".
לדברי לה ביון, המעבר לצרפת היווה כמו מין שעון מעורר, ושינה את דרך ההתבוננות שלה כלפי מזון. "למדתי מהצרפתים, שתמיד ישמחו לדבר איתך על אוכל, הרבה טריקים קטנים שמקלים על החיים, ובעיקר למדתי שאוכל לא צריך להיות מאבק ועניין מסובך. למדתי גם שהבריאות אינה מעל לכל. חשוב גם ליהנות מהמזון, כי אוכל זה כיף. זו לדעתי אמירה פשוטה שנשכחה בארה"ב, שהפכה לקיצונית בגישתה למזון, לכאן ולכאן. הבנות שלי למדו בזריזות ליהנות מאוכל בריא ומגוון, וכשחזרנו לארה"ב הייתי נרגשת לחלוק את התובנות עם הקהילה שלי".
חוקי האוכל הצרפתיים שליקטה לה ביון מופיעים בפירוט בספרה המצליח, אך הנה הם על קצה המזלג:
1. ההורים אחראים לחינוך התזונתי של ילדיהם.
2. המנעו מאכילה רגשית, מפרסים הקשורים במזון, שוחד בעזרת מזון, ועוד דברים הקשורים לכל דבר שאינו אוכל.
3. ההורים מכינים את הארוחות וקובעים את תוכנן, הילדים לא מזמינים אוכל מיוחד, וכל המשפחה אוכלת את אותו המזון.
4. המשפחה אוכלת את הארוחות יחד, ללא הסחות דעת כמו טלפונים וטלוויזיה.
5. בכל ארוחה יש לחזור על המשפט: "אתה לא חייב לאהוב את האוכל, אבל אתה חייב לטעום אותו". מחקרית הוכח כי ילד זקוק למינימום של 7 טעימות ממאכל חדש על מנת להחליט מה דעתו עליו.
6. מותר להיות רעבים בין ארוחות. אין ארוחות ביניים, חטיפים או נשנושים.
7. משפט מפתח בשולחן: אוכל איטי הוא אוכל שמח. אוכלים לאט ויושבים זמן ארוך ליד השולחן.
8. אכלו רק אוכל אמיתי, לא תעשייתי, ושמרו את הממתקים לאירועים מיוחדים בלבד.
9. זכרו – אוכל הוא דבר נהדר ומשמח.
10. הרגעו. האווירה סביב השולחן צריכה להיות שמחה ונעימה, ולהורים יש הרבה אחריות על כך.
בספרה מתייחסת לה ביון הרבה למזון אותו מספקת מערכת החינוך הצרפתי לילדים, שגם ממנו ניתן ללמוד לא מעט על ההבדלים התרבותיים, ואפשר למצוא באתר שלה לא מעט דוגמאות לארוחות בית ספר טובות וטעימות במיוחד מהם נהנים הצרפתים הצעירים ברי המזל. בין המזונות המככבים בקפיטריה: באגט עם קממבר, אשכולית עם רוטב ויניגרט מתוק, עופיון צלוי, מרק דלעת וקוסקוס עם רטטוי.
